[עמ' 226-229] מקרקוב ליז'רנה (שנתיים ביז'רנה – אוקטובר 1939 עד יולי 1941) מאת: ש.ח., חדרה המלחמה הגרמנית-פולנית פרצה. יהודים רבים עזבו את מחוזות מערב פולין ועברו מזרחה. הערים והעיירות במזרח מלאו פליטים. כאשר סיפח הצבא הסובייטי את גליציה המזרחית עד לנהר סאן, נותרו הפליטים בשטח זה. עד מהרה החלו להנפיק דרכונים. כל פליט קיבל דרכון ועליו סמל. עם זה הם נשלחו אל מחוץ לערים הגדולות, והורשו להתגורר רק בעיירות הקטנות. מאות אחדות של משפחות פליטים התיישבו גם ביז'רנה. אני עצמי התיישבתי תחילה בטרנופול, אבל כשנאלצתי לצאת משם, עברתי ליז'רנה, שם התגורר קרוב משפחה שלי, ישראל הוך. כאן היה קשה למצוא מקום מגורים. עוד יותר היה קשה למצוא עבודה. פליטים רבים עברו להתגורר בחנויות הנטושות, שעמדו ריקות, מפני שעסקים פרטיים הוכרחו להיסגר. דודיה פאקט נתן לי את חנותו, והיא נעשתה "בית" עבורי ועבור אשתי. לפני המלחמה גרתי בקרקוב, היו ברשותי בית מצוייד היטב ומרפאת שיניים. עזבתי את כל זה ובאתי להתגורר ביז'רנה, בחנות קטנה וצרה, על מנת להציל את חיי. לאחר פרוץ מלחמת גרמניה – פולין מספר הפליטים ביז'רנה עלה. תנאי החיים הורעו יותר ויותר. הייתה עזרה מאורגנת, אבל כמה יכלו יהודי יז'רנה לעזור, כאשר תנאי חייהם שלהם לא היו טובים יותר, כאשר גם אמצעי המחיה שלהם אזלו? תנאי חייהם של היהודים המקומיים היו כאן מעט טובים מהרגיל, כיוון שכמעט כל יהודי החזיק בבעלותו פרה – כך שהיה לו מעט חלב לצרכיו, ולעיתים אפילו מספר ליטרים למכירה. אחרי שנשלמה החלפת פליטים בין הרוסים והגרמנים, גם פליטים יהודים הורשו לחזור לבתיהם בצד הגרמני. היו כאלה שנטשו את נשותיהם וילדיהם וברחו משם, וכאשר המצב [ביז'רנה] כבר היה בלתי  נסבל ונשותיהם כתבו שהמצב בבית התייצב, שיהודים חיים שם ואפילו מקיימים עסקים, הם נמשכו לחזור. כאן אנשים נאבקו, ללא עבודה, סובלים מרעב ומצוקה, משפחותיהם נמצאות רחוק, אין חבר ואין מציל. ובצד ההוא נמצאים נשותיהם וילדיהם , והחיים נמשכים, כך הם כתבו. איך יכול מישהו לא ללכת ולהירשם לנסיעה חזרה לצד הגרמני? אכן, אחדים מהם אמנם עשו זאת. כאן החלה הטרגדיה האמתית. הממשלה חשבה אותם למרגלים, אויבי המשטר, אשר רצו לעזוב את "גן העדן" ולחזור אל הפשיסטים בגיהינום של היטלר. הפליטים האלה מצאו עכשיו את עצמם במצב אכזרי – לא כאן ולא שם. מי יכול היה לצפות את זה? ועדין, האנשים האלה קיוו שהסובייטים ישלחו אותם חזרה אל משפחותיהם. באחד מערבי שישי ביקר אותם הצבא הסובייטי ב"בתים" שלהם, מלווה באוקראינים, כביכול בחיפוש אחרי נשק. הם נצטווו לארוז את חפציהם החשובים ביותר ואחר כך נלקחו משם. תחת משמר הועלו על קרונות ונלקחו לתחנת הרכבת של זבורוב. כאן הועלו בכוח על רכבת משא ונשלחו לסיביר. [נראה היה כי] אלה שלא נרשמו לעזוב היו ברי המזל. אבל התברר שהגורל שינה את מהלכו. רבים מאלה שנשלחו לסיביר נותרו בחיים, ואלה שנשארו – כמעט כולם נרצחו על ידי הרוצחים הפשיסטים. וכאשר פרצה המלחמה בין גרמניה של היטלר ורוסיה הסובייטית אנחנו היינו הקרבנות התמימים. הזמן שביליתי ביז'רנה, הניסיונות בהם התנסיתי שם, נחרתו עמוק בזיכרוני. * * * בסוף יוני 1941 נסוגו הכוחות הסובייטים. הגרמנים התקדמו, היחידות הגרמניות הראשונות נכנסו פנימה ובעקבותיהם חיילי אס.אס. פחד שרר בעיירה. יריות נשמעו עד שעות הלילה המאוחרות. טבח אמיתי התבצע בעיירה. לעולם לא אשכח זאת. יהודים רבים נורו באותו יום, ביניהם ד"ר ליטבק, הרוקח מינץ, מנהל האחוזה קלינגר. האס.אס הלכו מבית לבית והוציאו החוצה יהודים בכל מקום בו מצאו אותם. נאמר שהייתה להם רשימה. גם האוקראינים הסגירו את מקומות מגוריהם של היהודים ואת מספרם, וגם את מקומות מחבואם. שמועה נפוצה שבכל עיירה ועיר, הכומר האוקראיני ומספר נכבדים אוקראינים חתמו על צו שביקש לנקום ביהודים. הם כבר מצאו סיבה. בראותי את הפחד בעיר, עזבנו, אשתי ואני, את ה"בית" וברחנו אל יחזקאל הוך ברחוב זברמסקה. חשבנו שהרוצחים לא יגיעו לשם, כי רק יהודים מעטים גרו שם. אבל טעינו. ביום השני, מוקדם בבוקר, התחילו שוב היריות. הרוצחים התרוצצו מבית לבית ושלפו יהודים החוצה. הראו להם לאן ללכת ואיפה לחפש. היריות התקרבו אלינו יותר ויותר. כבר היו רוצחים ברחוב זברמסקה. יצאתי מהבית אל האורווה כדי להסתתר. במהרה נכנסו הרוצחים לביתו של יחזקאל הוך, משכו אותו החוצה וירו בן בפתח הבית. הרוצחים כבר התכוונו לסגת, כאשר בני לוויתם האוקראינים אמרו להם שבנו של יחזקאל גם הוא גר שם, והם התכוונו לישראל   הוך. לכן הם חזרו אל הבית ובקשו מן האישה למסור לידיהם את ישראל. אף על פי שהם ליוו את דרישתם ביריות אחדות, הדבר לא עלה בידם. אז סרקו בעצמם את הבית, אבל לא הצליחו למצוא אותו. אני התחבאתי באורווה מספר ימים  ופחדתי לעזוב, כדי שהשכנים לא ילשינו עלי. גופתו של יחזקאל נותרה ימים אחדים על מפתן הדלת, ומפחד לא הכניסוה הביתה. כשהרוצחים עזבו את יז'רנה, נלקחו כל המתים אל בית הקברות. רק אז עזבתי את האורווה. עצב גדול ירד על העיירה. נשים ביכו את בעליהן שנרצחו, את אבותיהן וסביהן. בקושי נראו אנשים ברחובות. כל מי שהעז לצאת לרחוב הלך בחשאי ובפחד גדול. * * * יום אחד בא אלינו מכר וסיפר שהאוקראינים מחפשים את אשתי, ככל הנראה כדי להסגירה לידי הגרמנים, מפני שהייתה מורה בבית הספר האוקראיני תחת שלטון הסובייטים. לא ידענו שעל זה הוטל עונש מוות. לכן החלטנו לעזוב את יז'רנה. אבל זה לא היה פשוט כל כך. נאסר על יהודים לעבור מעיר לעיר ונאסר עליהם ליצור קשר עם לא-יהודים. על כל אלה הוטל עונש מוות. מצאנו איכר פולני, שילמנו לו היטב, והוא לקח על עצמו להביא אותנו לטרנופול. עזבנו מחופשים לאיכרים והצלחנו להגיע לטרנופול. כאן ניסינו למצוא דרכים להימלט ולחזור לקרקוב. גם בזאת הצלחנו. הצלחנו להחזיק מעמד באזור קרקוב  בתקופה הנוראה, וכך ניצלנו.

[עמ' 230-253] שנה ביז'רנה וארבעה חדשים בזבורוב עם הגרמנים מנחם דול סייעה בתרגום: אילת אופיר   עד ספטמבר 1939 התגוררתי עם משפחתי בטרנובזג', Tarnobrzeg) ) שם הייתי מורה למתמטיקה בבית הספר התיכון הממלכתי. המלחמה עקרה אותנו משם. ברחנו בתוך זרם גדול של אנשים אחרים שגם הם נאלצו לעשות כן והגענו ליז'רנה, שם גרו הורי אשתי. שבועיים או שלושה לאחר שהגיע הצבא האדום עברנו לזלוצ'ב, שם המשכתי לעבוד כמתמטיקאי בבתי ספר קדם תיכוניים עד שפרצה המלחמה הגרמנית – סובייטית. כאן נחשפנו לרצח ההיטלראי.   בזלוצ'ב עם פרוץ המלחמה נתעוררה בהלה בזלוצ'ב. הסובייטים אסרו לאומנים אוקראינים יהודים נכללו בתוכם. הגרמנים הפגיזו את זלוצ'ב, הבתים במרכז העיירה עלו באש, אנשים עזבו את דירותיהם והתחבאו במרתפים. לא הייתי בבית בעת ההפגזה, והתחלתי לרוץ לעבר אשתי וילדתי. הכל מסביב עלה באש, בניינים בערו, הדלקות המשיכו להתפשט, ואני המשכתי לרוץ. תוך כדי ריצה ליד ביתו של ד"ר הרטשניק, אמרה לי עוזרת הבית שלהם שהם ברחו, וכי הבית שלהם בוער. בביתנו לא מצאתי את האישה והבת, והמשכתי לרוץ ולחפש אותן, עד שלבסוף מצאתי אותן במרתף של בית דו - קומתי שהיה שייך לאוקראיני, ד"ר ווניה. כשלושים אנשים התחבאו שם, ביניהם כ- 20 יהודים. האוקראינים התהלכו סביב בהבעה שמחה, ובלב שלנו היה עצב גדול. ב – 1 ביולי 1941, ב- 8 בבוקר, נכנסו למרתף שלנו שני אנשי ס"ס עם נשק אוטומטי ורימוני יד בידם. הייתי הראשון שנפל בידיהם, אבל מייד ניצבו לידי יהודים אחרים. נועדנו להיות הקורבנות הראשונים, "תורמי הדם" עבור הפיהרר. לפתע נשמע רעש, הגרמנים חשבו שהיו גם רוסים במרתף וצעקו "החוצה היהודים", ויצאו לכיוון ממנו נשמע הרעש. זה היה מפגשי הראשון עם הרוצחים וניצלתי. אשתי וביתי, שראו אותי עם ידיים מושטות באוויר, החלו לבכות ולזעוק, וילדים אחרים פרצו בבכי. הילדים שלנו מקבלים את פני את הגרמנים בדמעות ויללות - זה היה הסמל של התקופה שהחלה עבורנו. הגרמנים השליכו בקבוקי תבערה, גופות החיילים הבוערות היו מונחות ברחוב, ואנשים התהלכו כמו לפידים בוערים. כששמעתי את הצעקה "החוצה", נמלטתי מייד, ויחד עם שכני, רופא השיניים מסינג, נכנסתי לשירותים, חיכיתי קצת, ומשם נמלטתי למקום מחבוא שהכנתי מראש. המצב החמיר. אנשי ה – ס"ס החלו לחטוף יהודים ברחובות, לגרור אותם מבתיהם – הפוגרום התחיל. האוקראינים הפיצו שמועות שבכל היהודים היו אשמים. בחצר הכלא, במבצר, נערמו גופות של כמה מאות אוקראינים הרוגים. היו אלה העצורים של הימים האחרונים, שנרצחו. היו ביניהם גם מספר יהודים שנרצחו, שנעצרו יחד איתם, אבל הם לא הבחינו – רק היהודים היו אשמים. אנשי ה – ס"ס עם פניהם המאיימות, הרוצחים הללו, חיות הפרא הללו, עם נשקם האוטומטי ורימוני היד, הלכו מבית לבית ולקחו כל יהודי שנפל בידיהם לנקודת האיסוף במבצר, שם כבר הוכן עבורם בור. שוביהם ירו בהם וזרקו אותם לבור. אחדים מן התושבים האוקראינים עזרו להם. איכרים הגיעו מהכפרים, וגם אנשי העיר עם שקים, אפילו עם סוס ועגלה, לבזוז את החנויות והבתים היהודיים, לוקחים כל מה שיכלו. היו גם כאלה שהיכו יהודים באיתי חפירה ומוטות כשהם צועקים: "זה בעבור הבעלים והילדים שלנו שנרצחו". כך הרגו רבים, באיתים ומכושים. גופות נערמו ברחובות, דם ניגר, הצעקות עלו לשמיים. כל הזמן הגיעו חדשות כמו משדה הקרב... שני האחים רטנר, מורים בתיכון, נרצחו בעזרת את, המורה ליפשיץ הוכה למוות. נהרות דם זרמו ברחובות. כמו שכבר תיארתי, אלה שנתפסו נלקחו למבצר ונורו, ונזרקו לבור בלי לבחון אם הם היו חיים או מתים. אנשים שגרו לא רחוק מהמבצר שמעו אנחות ויללות בלילה. אלה היו קולותיהם של אלה שלא נורו למוות, שגוועו בתוך הבור. נאמר גם ששניים מאלה שנחשבו מתים זחלו החוצה בלילה, הרחיקו את עצמם מהמקום, ולבסוף ברחו. בעקבות השמועה הזאת הוצבו שני שוטרים אוקראינים ליד הבור יום ולילה כך שגופות שוב לא יוכלו לברוח... משפחתי ואני המשכנו להסתתר. השכנה שלנו, גב' גלבר, מומרת עם צלב גדול סביב צווארה, עמדה לאורך כל הזמן בחזית הבית ואמרה לכל גרמני ששאל, כי יהודים אינם גרים כאן. חברי לפקולטה, פרופסור סרוונסקי הזקן, שלח לנו כל יום לחם, כדי שלא נגווע ברעב. הבת שלנו חלתה במקום המחבוא. שם גם הגיעו אלינו הידיעות העצובות שחותני, וילהלם קלינגר, נרצח בפוגרום הראשון ביז'רנה.   השבוע הראשון ביז'רנה ביז'רנה, כמו בכל הערים והעיירות, מייד אחרי הצבא הגיעו הרוצחים של הס"ס והחלו במלאכתם. חיות טרף, פני רוצחים מאיימות, התרוצצו מבית לבית וכל יהודי שנתפס נלקח אל בור האיסוף על יד המבצר, נורה ונזרק אל הבור. באותו יום נורו ביז'רנה כ- 200 יהודים, מקומיים ופליטים. בתוכם היו קלינגר והרוקח מינץ. שניים מאלה שנתפסו באותו יום ניצלו: מרקוס מרדר ולנדר. מרדר  פנה אל הרוצח הצעיר ואמר: אם יש לך אבא ואמא, אחים ואחיות, זכור אותם ואל תהרוג אב לילדים. הרוצח הסתכל אליו ואמר: "לך לכל הרוחות, יהודי ארור". ואכן, מרדר הסתלק משם לאיטו. לנדר הראה לרוצח מסמך וצילום [המורים על כך] שבזמן מלחמת העולם הראשונה הוא היה קצין אוסטרי, והוא התיר לו ללכת לחופשי. אבל פסק דינו של היטלר נותר על כנו  ושניהם נרצחו מאוחר יותר. הרוצחים ייעדו מוות נורא לפעיל הקהילה ד"ר ליטבק. הם חתכו את בטנו, הוציאו החוצה את קרביו, חתכו מהם קרעים בעודו בחיים, עד שהוציא את נשמתו. אז הם צעקו: "יהודי ארור שכמותך, אתם הקומוניסטים אשמים במלחמה". כבר הזכרתי את הרוקח מינץ. הוא, האיש הגבוה בעל ההופעה האריסטוקרטית, היה עומד בבית המרקחת שלו ליד הדוכן, לבוש במעיל הלבן עם הצלב האדום על זרועו, מכין מרשמים עבור אנשים חולים. שני רוצחים נכנסו והוציאו אותו מבית המרקחת, הביאו אותו אל הבור, ירו בגבו, בעטו באחוריו וזרקו אותו אל הבור, שם היו מוטלות גופותיהם של קלינגר, פאלק ואחרים. אשתו רצה בעקבותיו. כאשר ראתה שהם כבר ירו בו, ושגם הצלב האדום לא הועיל לו,  היא מיהרה הביתה בלעה מנת רעל ועם המילים "אין אלוהים" בפיה, נפטרה. עד מהרה התקבצו שכנים בבית בו היא הייתה מוטלת מתה על הספה, וגררו את הספה מתחתיה, תלשו את התכשיטים מאצבעותיה ואוזניה, הסירו שעון מזרועה ועזבו. המשורר שמואל יעקב אימבר, חתנו של מינץ ואשתו, התחבאו, ובפעם הזאת ניצלו. כאשר חותנתי הודיעה לנו שחותני [קלינגר] נרצח, היא שלחה אלינו עגלה, ועזבנו את זלוצ'ב. בתוך התנועה הצפופה של צבא בדרך זלוצ'ב – יז'רנה היינו האזרחים היחידים. שמענו איך דיברו הגרמנים בינם לבין עצמם, שאלה ודאי יהודים, אבל איש לא הטריד אותנו. ביז'רנה התגוררנו באחוזה כבר כתבתי על היודנרט. הם היו הגוף היחיד שייצג את היהודים בפני השלטונות. באמצעות זרועותיו השונות הם פיקחו על כל ההיבטים של חיי היהודים בעיירה, אפילו בדקו תכתובות. הגוף המבצע שלו, בידיהם החשופות ללא נשק, היה האורדנונגסדינסט. לפני כל "אקציה" שלו היו הרוצחים – שנועדו להוציא לפועל את הוראותיו של מפקד הגסטפו מילר, שלווה על ידי היודנרט האזורי בזבורוב – מודיעים ליודנרט למה הם היו זקוקים, כלומר, לכמה קורבנות הם  זקוקים. זה היה אורך דקות אחדות, ובעזרת שני הארגונים היהודיים ( היודנרט והאורדנונגדינסט) – הייתה העבודה מתחילה – יהודים נחטפו ונורו. לאחר האקציה, כשהשלימו את המכסה, שילמו להם היודנרט שכר טרחה, העניקו להם מתנות, שילמו עבור הכדורים שנורו, ואז, מרוצים, הם עזבו את העיירה. מספר היהודים שנותרו בעיר הצטמצם. פעולות כאלה היו מתבצעות מפעם לפעם ומספר היהודים קטן בכל פעם.   קשר עם אחי במחנה פלוהב באביב 1942 קיבלתי באמצעות היודנרט מכתב מאחי, שהיה במחנה בפלוהב. מייד נפוצה שמועה שאחיו של הקראי היה בעבודה במחנה פלוהב. ביז'רנה הייתי ידוע בשם הקראי. אחי היה עורך דין בצ'ורטקוב, פעיל בקהילה, יושב הראש של הארגון הרביזיוניסטי, והיה משתתף בכנסים מקומיים ולאומיים. ב – 1942 הוא התגורר עם משפחתו בסטניסלב, ברובע היהודי.  שם רצחה הגסטפו את אשתו ושני ילדים ב[בניין שכינויו היה] הטחנה של רודולף. הוא לבדו ברח ונתפס בדרך לפודהורץ, הוכה באכזריות ונלקח למחנה של היהודים ברחוב ינובסקי בלמברג. כאן שוב הוכה, וכאשר התעלף, השיבו את הכרתו והיכו אותו שוב. הם החזיקו אותו שם שבועיים ואז שלחו אותו למחנה העבודה בפלוהב במצב נורא, עם פצעים מוגלתיים, מראהו היה לא אנושי. במחנה פלוהב התקיימה התארגנות סודית בהנהגת הרביזיוניסטים. הם הכירו אותו והגנו עליו.  אבל עד מהרה חלה בטיפוס, עם חום גבוה, ובעודו קודח קרא: "רוזה ריסיק, ניוטקה (שמות אשתו וילדיו), איפה אתם?" היה נדמה לו שהם קוראים לו לעזרה. הוא לא יכול היה להשלים עם מה שאירע להם. אחרי משבר המחלה הוא היה חלש מאוד ולא היה מסוגל לעבוד. החברים הגנו עליו, ולבסוף הוא קיבל תפקיד במחנה – נעשה שומר לילה. הוא שלח הודעה לד"ר ריטרמן בסטניסלב, ובו שאל על גורלה של משפחתו, ולא קיבל כל תשובה. כעת פנה אלי, כדי שאשאל את ד"ר ריטרמן. כך עשיתי וקיבלתי את התשובה העצובה שהגסטפו הרג אותם. התכתבנו במשך זמן מה מיז'רנה, וגם מזבורוב, רציתי לשלב אותו בתכניותי, אבל הוא לא הגיע לכך. המצב החמיר, לא יכולנו לחכות עוד. עזבנו את זבורוב וניתקנו את כל הקשרים. העובדה שחיינו על ניירות מזוייפים לא התירה לנו לשמור על קשר. באחד ממכתביו הוא כתב שפטרה ונדזורה, חבר לשעבר מבית הספר מברטשוב, שגר בסטניסלב, הוא שהסגיר אותם. הוא אפילו ביקש שאזכור זאת. (אחרי המלחמה, מספר היהודים שניצלו היה קטן ומספר הפושעים גדול. השופט בבית המשפט ביקש עדים, ואיך יכולתי לדעת את שמותיהם? אלה שיכלו להעיד שוב לא היו בחיים. כך חבר לעבודה, בן עיר, מלשין, שהסגיר שלוש נפשות יהודיות לידי הגסטפו, יכול היה להסתובב חופשי).   אקציות ביז'רנה כמו שכבר סיפרתי, צבא גדול עם ארטילריה, טנקים ומשאיות צעד דרך יז'רנה. הדרך הייתה הרוסה, זרועה בורות, והיה צורך לתקנה במהירות. לצורך זה הם היו זקוקים למספר גדול של עובדים. גם הרכבת הזדקקה לפועלים לבניית קו נוסף - יהודים נאלצו לבצע את כל העבודה הזאת. הם היו כוח עבודה חינמי גדול. הגרמנים הקימו מחנות עבודה ליהודים לכל אורך הכביש מזלוצ'ב לסקלט, בפלוהב, זבורוב, יז'רנה ובורקי וילקה. לכל מחנה היה אחראי מחנה – קצין גסטפו – ועוזריו היו אנשי משטרה אוקראינים. המחנה ביז'רנה היה ב"דום פולסקי". הם גדרו אותו מסביב בגדר תיל בגובה שני מטר. זה היה במכוון, מפני שהכנסיות, האוקראינית והפולנית, היו בקרבת מקום. האוכלוסייה הלא - יהודית הלכה לכנסייה בימי ראשון, והם יכלו להתבונן ביהודים המעונים, המסכנים, המזוהמים, שבקושי דמו לבני אנוש, ולשמוח בזה. המפקד הראשון היה מילר, השני מינקוס והשלישי, עד להשמדת היהודים, היה ריכרד דיגה. מוצאו היה מביטום בשלזיה העילית, מפקח במכרות פחם "פולני לבן" [תושב גרמניה שלפני המלחמה, ממוצא פולני] שדיבר פולנית טובה. משפחתו התגוררה ברחוב פאלאץ מספר 2. אשתו ביקרה אותו לעיתים תכופות ולקחה הביתה מתנות שהיהודים נתנו  ל"מפקד הטוב דיגה", כביטוי של הבעת תודה. אלה היו מתנות יקרות, אריגים משובחים, [מוצרי] עור, שעוני זהב מתוצרת מעולה, טבעות משובצות ביהלומים ואבנים יקרות, מעילי נשים יקרים וכדומה. המחנה נפתח בנובמבר 1941 והיהודים הראשונים שנכנסו אליו היו אמנם מיז'רנה, אבל כמעט כולם פליטים. אחר כך הובאו לשם יהודים אחרים ממחנות, ולבסוף גידרו את כל השטח. היו יהודים מקוזלוב, קוזובה, ברשטצ'וב, צ'ורטקוב, מונוסריטץ, פודהורץ, זולישצ'ק, טויסט, יגליניצה, קופיצ'ינץ. הודות למחנה יז'רנה התפרסמה... תנאי החיים במחנה, העבודה הקשה,  כשמזון היה מצוי בקושי, חיסלו במהירות את יהודי המחנה. "אקציות" ומשלוח למחנות חיסלו במהירות את היהודים שחיו מחוץ למחנה. דיגה התהלך מסביב עם  השוט והיכה יהודים ללא סיבה על ימין ועל שמאל, ויותר מפעם אחת היכה אותם למוות. ד"ר ליבלינג כותב בספרו שבמחנה של יז'רנה נרצחו כ – 20,000 יהודים. דיגה היה רוצח טיפוסי. הוא  היכה יהודים וירה בהם באופן אכזרי, ובשביעות רצון מרובה. אציג מספר עובדות: במרכז העיירה, בבית קטן נחמד, גרה משפחתו של משה הליצ'ר, משפחה מכובדת, בעלת אמצעים. הבית נלקח על ידי דיגה ששיפץ אותו לעצמו. הוא הרשה למשפחת הליצ'ר לגור במטבח בתנאי שהטבח שלו יוכל לבשל שם. אנשי הגסטפו היו באים לשם תכופות, ומסיבות פרועות התקיימו שם לעיתים קרובות, עם שתייה, צעקות ולעיתים קרובות – כדי להעניק לאורחים חוויה מיוחדת ולעשותם מאושרים – הוא היה מצעיד יהודי שהיה מוחזק שעות, הפחיד אותו ביריות, והאורחים צחקו בהנאה. לא פעם אחת הוא היה קורא לגברת הליצ'ר באמצע הלילה, העמיד אותה מול הקיר וירה 10 או 20 ס"מ מעל לראשה, מאיים להורגה. המחזות האלה נמשכו שעתיים או שלוש. אחר כך היה משחרר אותה, אומר: "הסתלקי, יהודייה עלובה". מבוהלת, מותשת, רועדת, היא חזרה למטבח אחרי מחזה שכזה. כשדיגה יצא את הבית עם השוט שלו בידו כל היהודים רעדו, והודיעו והזהירו אחד את השני. כל מי שנפל לידיו הוכה, ויותר מפעם אחת הוא כלא אותם במחנה לימים אחדים.  כשדיגה פגש קבוצה של יהודים מהמחנה שהיו מובלים אל סככת הטיפול בכינים – יהודים חלשים, מותשים, חולים – צללים יותר מאשר בני אנוש – שגררו את רגליהם, הוא היה צועק: "מהר יותר, יהודים חלאות" והתחיל להכות אותם עד שאחד היה נופל מת. המת היה נותר במקום בו נפל והקבוצה עברה הלאה. בחורף, כשקור מקפיא שרר, דיגה היה מעמיד יהודים מהמחנה ערומים בחוץ עד אשר קפאו. ניתן היה לכתוב ספר אין סופי על מעשיו הנפשעים של דיגה, אבל אשתף כאן רק כמה עובדות אופייניות: בכל יום יצאו כ- 200 יהודים תחת משמר לעבוד בסלילת הכביש. מספר דומה יצא לעבודה במסילת הרכבת. דיגה ירה באלה שהיו חולים ולא היו מסוגלים לעבוד. רק לו ניתנה הרשות מהפיהרר לירות  ביהודים – זה היה, אכן, כבוד גדול. פעם אחת, כשאשתי עברה בקרבת המחנה בלילה בעת חזרתם של העובדים לשם, היא שמעה קול: "גברת הניה, אינך מכירה אותי? אני השופט טיבור מטרנופול. הביטי וראי מה עשה לי דיגה הרוצח. הוא הרעיב אותי, היכה אותי, שלח אותי לעבוד ללא מזון". זה אכן היה השופט טיבור מטרנופול, אבל לא ניתן היה להכירו. כפוף, נפוח, רגליו עטופות בסמרטוטים, בקושי עומד עליהן. אחרי כן דיגה כלא אותו בעליית הגג בלי מזון או מים. הוא צעק, הלם בדלת, אך זה לא עזר. כך החזיק אותו הרוצח עד שיצאה נשמתו. דיגה ציווה לגרור את גופתו מחוץ לעליית הגג ולמסור אותה ליודנרט לקבורה בבית העלמין היהודי. כך משפטן טוב, אב לילדים, נרצח. דיגה שתה לכבוד האירוע ומחק שם נוסף מרשימת יהודי המחנה. סדר צריך להיות. מעיירה ליד צ'ורטקוב הביאו קבוצת יהודים, ביניהם "הכט" [ביטוי שמשמעו "דג גדול"]. דיגה היה מאושר, וגם יושב הראש ואיש הקשר מהיודנרט היו מאושרים: הם יקבלו סכום כופר גדול עבורו, חשבו אפילו על משהו כמו 20,000 זלוטי. אבל דיגה החליט שהסכום לא מספיק, ושהוא שווה יותר. הם לא שלחו אותו לעבוד, הם החזיקו אותו כמו ביצה שבירה. אבל לפתע – אוי וי – הציפור נמלטה מהכלוב. הם האמינו לו; הוא רק ישן במחנה, ובילה את כל היום יושב במנהלת היודנרט, אכל לבדו, וכך ביצע את התעלול, הוא פשוט עזב. רותח מכעס, נכנס דיגה למחנה ואסף את כל בעלי התפקידים ואת אנשי היודנרט. הוא בחר שנים עשר צעירים מגיל 18 עד 20 והורה לקשור אותם כשהראש למטה והרגליים למעלה באוויר. אחד מאנשי היודנרט, בכה כשסיפר על כך. "זו הייתה הוצאה להורג נוראה", הוא אמר. "שנים עשר  אנשים צעירים נענשו ללא סיבה, הושמדו, ודיגה עמד שם נהנה וצועק: ככה, יהודים!". הרופא היהודי, טננבאום, איש ידוע בעירו, היה רופא הבית של דיגה. הוא הזעיק אתו באמצע הלילה יותר מפעם אחת, והוא היה יושב לידו כל הלילה. אבל כשהגיע זמן חיסולו של המחנה, דיגה, לפני הכל, ירה בבת של טננבאום, וכאשר טננבאום הגיב על כך דיגה ירה גם בו. למעשה, דיגה היה חייב לו הרבה, כי הוא הציל את חייו יותר מפעם אחת. אותו רוצח נורא דיגה, שהיכה והרג יהודים בהנאה כזאת, היה אב טוב ונאמן למשפחתו. כדי לקיים אותם הוא אסף רכוש רב. היה עליו לדאוג שיהיו לו אמצעים להמשיך לחיות גם אם היטלר יפסיד את המלחמה. הוא קיבל אספקה שבועית מן היודנרט. היהודים העשירים שמצאו את עצמם במחנה נתנו לו סכומי כסף גדולים כדי לפדות את עצמם. אחת לשבועיים הוא דרש מן היודנרט, על פי רשימה, זהב, תכשיטים, יהלומים, אריגים יקרים וחפצי ערך אחרים. את כל אלה הוא שלח למשפחתו בביטום. מפעם לפעם, כשאשתו מגדה וביתו יאגה באו ליז'רנה לביקור, הכל היה על גלגלים. דיגה הבעל והאב הטוב, היה מארגן להן חופשת סוף שבוע  יפה. היודנרט רכש עבורו צמד סוסים יפים ומרכבה פתוחה קטנה על גלגלי גומי ובכל יום הם יצאו לטייל ברחבי העיירה, והעגלון שלהם היה לא אחר מאשר המפקד המכובד והמוערך של המשטרה היהודית, תלמיד האוניברסיטה וקסלר. הוא זכה להיות העגלון של הגברת מגדה דיגה! מגדה הייתה מגיעה עם ארגזים ריקים ונוסעת הביתה עמוסה מתנות מיהודי יז'רנה אסירי התודה. דיגה קשר קשרים עם ראש העיר הקודם, רופא השיניים קובלסקי. הוא היה מספר לחברו מה עשה עם ה"ז'ידקס" במחנה, איך התעלל בהם. פעם הגיע אל קובלסקי וסיפר בעליצות:  "תהיה ליהודים ארוחה טובה היום, מצאתי בשבילם סוס מת". מנהל החברה שבנתה את המסילה היה פולני, מהנדס בשם ינקובסקי. פעם הלכתי אליו, והצגתי את עצמי כפרופסור לשעבר בבית ספר להכשרה מקצועית, וביקשתי עבודה. הוא ענה בקצרה: בשביל יהודים יש לי רק עבודה פיסית בהנחת המסילה. ינקובסקי ומשפחתו גרו בקרבת תחנת הרכבת בביתו של קסנר. אשתו הלכה העירה לקנות סחורה מלווה בשני יהודים שנשאו את הסלים. אחד מהם היה קסנר בעצמו. העוזר למנהל החברה היה קז'ימירז' ארגוסינסקי. כאשר החברה ריהטה את משרדיה בנובמבר 1941, ארגוסינסקי הסתובב בין בתי היהודים והחרים רהיטים. הוא הגיע גם אלינו. עם שוט בידו הוא נראה כאיש גסטפו. הוא החרים אצלנו מספר פריטים, שולחנות, ספסלים וכורסאות. כאשר אשתי שאלה באיזו זכות הוא עושה זאת הוא ענה: "שבו בשקט, יהודים, אנחנו גם נזרוק אתכם מהבית". הרהיטים שהוחרמו מאיתנו נועדו למשרדו של המהנדס ינקובסקי. חודש מאוחר יותר ארגוסינסקי עצר אותי, לא רחוק מהאחוזה ושאל אותי איפה הסרט של היהודי על זרועי. ארגוסינסקי היכה יהודים והרג יהודים. ראיתי אירוע כזה בעצמי: זה היה על הרחבה ליד תחנת הרכבת, שם היכה ורצח יהודי זקן, פליט מטומשוב לובלסקי. הסיבה – יום קודם לכן הוא נעדר מן העבודה. פעם אחרת הוא  פקד על יהודי זקן לטפס על עץ ערבה ולחתוך מספר ענפים; וכאשר היהודי אמר לו שהוא זקן ולא יכול לעשות זאת, הוא היכה אותו עד זוב דם.   השבועות האחרונים ביז'רנה והגירוש המצב נעשה גרוע יותר ויותר וראיתי שאני זקוק למספר מסמכים שאוכל להראותם בכל זמן ללא מורא ופחד. יותר שוב לא אוכל להסתובב כך חופשי. הרגשה זו התחזקה על ידי פגישתי עם ארגוסינסקי, שכבר נזכרה לעיל. עד מהרה מצאתי הזדמנות. הגרמנים בנו מחסן תבואה ליד תחנת הרכבת. עבודת הבנייה נעשתה על ידי חברה שנקראה "סוקה - בניית - ממגורות". עשיתי עבורם עבודת כפייה. האחראי עלי היה גרמני רב אומן, שלא היה אינטיליגנטי במיוחד. אחת לשבוע הגיע מהנדס לפקח על העבודה. לממונה עלי הייתה חותמת והוא היה רשאי לנסוע לטרנופול כל שבוע להביא אספקה לעובדים – אבל אף אחד לא קיבל דבר מעולם. הוא אכל חלק מזה, ומכר את היתר. היודנרט מינה את חנה כ"ץ כטבחית שלו והוא נהג לומר: "חנה זאת מבשלת טוב". יום בהיר אחד הוא התנפל עלי וצעק: "אתה, יהודי חזיר, גנב, גנבת את החותמת שלי". כלום לא עזר. הוא איים להסגיר אותי לגסטפו. בלי החותמת הוא לא יכול היה לקבל את המצרכים. התהלכתי עצוב, ואפילו לא יכולתי לספר לאשתי מה קרה. לא יכולתי לקבל ביז'רנה חותמת אחרת. לא יכולתי לנסוע לטרנופול והאחראי היה מאיים. הייתי שקוע בדאגות עד שלא שמתי לב שמישהו קרא לי" אדון פרופסור". זה היה מוכר הכרטיסים שקרא לי. הוא היה פולני שלעיתים היה מספר לי את החדשות מהרדיו האנגלי ומתחנת הרדיו הפולני המחתרתי. הוא ראה שאני מדוכא, ושאל אותי לסיבה ואני סיפרתי לו את כל הסיפור ועל הסכנה שהייתי נתון בה. הוא אמר לי שבמרחק 3 ק"מ מיז'רנה , בכפר, יש איכר שיודע להכין חותמות ושלח אותי אליו. האיכר הכין לי את החותמת. יומיים אחר כך נתתי לאחראי את החותמת החדשה יחד עם מתנת פיוס. הוא קיבל את התנצלותי ויצאתי מכלל סכנה. המקרה העלה את הרעיון שהאיכר יכול להכין עבורי חותמת עגולה של רישום לידות של הקראים, ובעזרתו אוכל להכין תעודת לידה קראית. בין הלא - יהודים ביז'רנה הייתה כבר זמן רב שמועה שאני קראי. הם אפילו לא ידעו מה משמעות הדבר. הם ביטאו זאת "אוקרא – אימר". מזכיר הקהילה פטרישן אפילו אמר שהוא חשב בדיוק כמו שהם אמרו, שחתנו של קלינגר לא היה יהודי, אף על פי שחתונתנו נערכה ביז'רנה והחופה והברכות נערכו על ידי הרב של יז'רנה. נתתי לאיכר את הצורה והנוסח של החותמת, והוא הביא לי אותה לאחר שלושה ימים, ושילמתי 25 זלוטי. היה לי קשה לבדוק את הנוסח של התעודה, אבל נתתי לעצמי מספר עצות. האיש היחיד שהראיתי לו את התעודה היה מרקוס מרדר. הוא היה מומחה ברישומי לידות ורציתי לשמוע את דעתו. לדעתו זה נראה בסדר, והתעודדתי מכך. זה היה ביולי 1942. הגיע צו, שיהודי יז'רנה "יועברו" לזבורוב. התאריך האחרון לפינוי היה 15 ביולי 1942. עד לתאריך זה האנשים היו רשאים לנוע, לבד או בקבוצות. ביז'רנה הקים דיגה שני מחנות – מחנה גברים ומחנה נשים, עם חמישים איש בכל מחנה. הוא בחר בעצמו את האנשים, כמובן, וכל אחד שילם סכום כסף גדול. נאמר שהוא קיבל 5,000 זלוטי מכל אחד. התהלכה, כמו בכל מקום, שמועה, שהפיהרר לא רצה להרוג את כל היהודים; מספר קטן, הטובים שבהם, הוא ישאיר בחיים. הם, מאה האנשים, יהיו בני המזל שימשיכו לחיות (אולי כמו גרעין, כך שהעם היהודי לא ייעלם). מזל רע נפל על משפחתנו . היודנרט ניסה תכסיס אחר: הופצה שמועה שדיגה ישנה את הצו תמורת 100,000 זלוטי. היודנרט כמובן אסף את הכסף שיהודים תמימים חסרי מזל נתנו.  גם אנחנו נתנו 5,000 זלוטי – איך יכול היה מישהו לא לתת כאשר כל אחד אחר נתן, על מנת לבטל צו כל כך נורא? הכסף נלקח והיהודים גורשו. לפני שעזבנו את יז'רנה הכנתי את המסמכים שלי. הייתי צריך מסמכים מקוריים ומעודכנים. מזכיר הקהילה פטרישן – שבעצמו זכר שבעת חתונתי נאמר שאני "אוקראאימר" – נתן לי מסמך, כתוב בגרמנית, שבו נקבע שאני קראי. המסמך נשא עליו את התאריך 8 באפריל 1942 ונחתם בחותמת גדולה עם טקסט באוקראינית: "הועדה המהפכנית האוקראינית ביז'רנה". במרכז היה "טריזוב", הסמל של ה"מדינה" האוקראינית משנת 1918, כאשר גליציה המזרחית הייתה  חלק מאוקראינה. האוקראינים השתמשו בחותמת הזאת מ – 1941 עד 1944 לשימוש פנימי כזכר לזמנים ההם וכסמל לשאיפותיהם לעתיד. עוד הוא נתן לי שני טפסים ריקים עם חותמת עגולה וצלב קרס עם הטקסט בגרמנית: "קהילה שיתופית יז'רנה, מחוז גליציה". אני מילאתי במכונת כתיבה את אחד הטפסים, צירפתי את תמונתי ואישרתי את זהותי, ואת הטופס השני מילאתי בשביל אשתי. זה נראה כמסמך מקורי, אף על פי שניתן על ידי משרדי העירייה. לבסוף היו בידי שלושה מסמכים חדשים. אחרי שנה של חיים ביז'רנה תחת הכיבוש הנאצי, עזבנו את העיירה.   עובדות על הישרדות ביז'רנה קשה לתאר את כל מה שעבר עלינו. אמסור, פשוט, רק שברי מידע: זה היה באוגוסט 1941. חטבתי עצים בחצר כשלפתע שמעתי צעדים של חיילים וקולות דוברים בגרמנית. אלה היו גרמנים. הפחד היה אז גדול, שבועות אחדים אחרי הטבח. נכנסתי לתוך הבית והם בעקבותי. כשראיתי שהמרחק מתקצר, יצאתי דרך חלון. הם נכנסו לבניין. בתחילה לא הבינו שהם נמצאים בבית יהודי, אבל לאחר שקלטו לאן הגיעו הם שאלו על היהודי שהיה חוטב עצים בחוץ. הם המשיכו בחיפושים בכל הבניין, מחפשים שתייה וזורעים הרס. אחד מהם, סרג'נט, כיוון את האקדח שלו אל ראשה של אשתי, ודרך את הכלי, לאיים שיירה אם היא לא תסגיר את היהודי שהיה בחצר. חותני גם הוא נמלט ורק אשתי וילדתנו נשארו. הילדה בכתה והם צעקו והיו מתוחים. הם חיפשו בכל פינה. הם מצאו בקבוק של  ליקר "בוטשבסקי" (משקה תוצרת בית) ושתו אותו, והמשיכו לצעוק ולאיים. זה היה סוג של גיהנום. זה נמשך כשעתיים. בינתיים רצתי אל המפקד המקומי וחזרתי עם קצין בשם היינץ לאגה. הקצין הורה להם לעזוב את הדירה, ועד מהרה הם אכן עזבו. אשתי נותרה עומדת, כמעט מתה, עם הילדה בזרועותיה. לאגה הורה לשני הסרג'נטים לצאת וחזר בעצמו להרגיע אותנו. הוא ניחם אותנו והצטער על מה שאירע לנו. הוא ישב איתנו כמעט שלוש שעות, להגן עלינו למקרה שהם ינסו לחזור. הוא ביקר אותנו כמעט כל יום, לעיתים אכל איתנו והגן עלינו. כאשר הבריונים הראו לסרג'נט את שעון האומגה שניתן לי על ידי חותני ז"ל, הוא לקח אותו, הוציא שני מארק ואמר: " הא לך כסף עבור השעון. אנו הגרמנים איננו לוקחים בחינם." (אכתוב בנפרד על הקורות את השעון). שבוע אחר כך סיפרתי ללאגה שהם לקחו את השעון. הוא היה מאוד נרגז, אבל לא יכול היה לעזור, מפני שהסרג'נט היה בחופשה. ימים אחדים מאוחר יותר לאגה הגיע אלינו כרגיל. בזמן הארוחה הוא הוציא את השעון, הניח אותו על השולחן והסביר שבמקרה הסרג'נט חזר מחופשתו, הוא שכח משהו, ולאגה ניצל את ההזדמנות להשיב את השעון. שנים חלפו, מאורעות נוראים שינו את מפת העולם, החלפנו את מקום מגורינו פעמים אחדות, ויותר מפעם אחת חשבנו על לאגה – האם הוא חי, או שהמלחמה לקחה אותו. בדצמבר 1959, כשכבר היינו בישראל, כתבתי לו, אפילו ללא כתובת מדוייקת. זכרתי רק דבר אחד, שמוצאו היה מהאמל, על נהר ווזר, ולשם כתבתי.  הוא קיבל את מכתבי והתחלנו בהתכתבות. הוא כתב הרבה, מזכיר במכתביו את הזמנים הקשים, ושלח אלי תצלום שלו. כללתי את הסיפור על שני הגרמנים ומעט מההתכתבות שלנו במאמר: קורותיהם של שעונים ותצלום [עמ' 293]. בשלב הראשון של המלחמה הסובייטית - גרמנית נפלו שבויים סובייטים רבים לידי הגרמנים. בסוף נובמבר 1941 הם הביאו כ – 500 שבויים רוסים ליז'רנה, לעבודה במסילת הרכבת. הם התגוררו באחוזה, לא רחוק ממקום מגורינו. כל יום, כשהלכתי אל הבאר לשאוב מים פגשתי בהם, לבושי בלויים, כבויים, חצי עירומים, מותשים, רגליהם עטופות בסמרטוטים. גם הם באו אל הבאר להביא מים. הם בקשו מעט מלח. עבדו מאוד קשה. השומרים שלהם, אנשי הס"ס, היו מכים אותם ללא סיבה, עד מוות, וירו בהם ללא רחמים. יותר מפעם אחת שמעתי אותם מתחננים: "אדון גרמני, רחמים, יש לי אישה וילדים, אני רוצה לחיות". איש הס"ס היה צועק: "חזיר!" ויורה בהם למוות. ניתן היה לראות גם שבין השבויים עצמם, שהגיעו ממקומות שונים ב"ברית האדומה" – רוסים, אוקראינים, גיאורגים, טטרים, מונגולים ועוד – לא שררה הרמוניה או אחווה. בכל יום הביאו 10 או 15 גופות של קורבנות ירי, הניחו אותם בחצר, טלפנו לאחראי המחנה לשלוח יהודים אחדים. הוא היה שולח שניים או שלושה יהודים לחפור בור לקורבנות הירי.  אחר כך הם היו יורים גם ביהודים ומשליכים אותם לאותו בור. כך כל יום יכולת למצוא בקבר משותף רוסים, אוקראינים, טטרים, גיאורגיים, חיילי "הברית האדומה", ושניים – שלושה יהודים – אחוות עמים אמיתית. הם כיסו את הקבר המשותף באדמה טרייה. דבר זה חזר על עצמו מדי יום ביומו. אחרי חודש נשארו 30 בערך מתוך ה- 500, ואלה הועברו למחנה אחר. השכנים שלנו היו משפחת פאלק, אם ובת; פאלק עצמו היה בין הקורבנות הראשונים. הייתי מבקר אותן לעיתים, וכמעט תמיד הייתי פוגש שם אנשי ס"ס שהיו שומרים על האסירים. שמעתי את השמות "פרנץ" ו"ווילי" ושמרתי בזיכרוני את מראיהם של הגרמנים ואת שמותיהם. זה הביא לי תועלת. זה היה בדצמבר 1941, השלג ירד ללא הפסק, ונערם עד לגובה מטר. הבית שלנו כוסה כמעט כולו, והקשר עם השכנים כמעט ניתק. באמצע הלילה שמעתי נקישה חזקה בדלת: שמענו: "פיתחו!" בקול של גרמני. התנערנו מהשינה ופתחנו את הדלת, מלאי פחד. שני אנשי ס"ס מהמשמר, עטופים במעילי פרווה, נכנסו. "כאן גרים יהודים!" הם הכריזו, "יהודים פושעים! אתם אחראים למלחמה." הכרתי אחד מהם, זה היה פרנץ, אחד האורחים הקבועים בבית פאלק. קראתי לו: "מר פרנץ, מה אתה צריך?" פרנץ אמר לשותפיו: "האנשים האלה מכירים אותי" ושניהם הציגו את עצמם מייד. פרנץ אמר: "אני פרנץ וזהו חברי קרוליקובסקי, אנחנו קציני ס"ס, העילית של הפיהרר" ואז הם חזרו שוב על הפזמון הידוע: "יהודים", הם צעקו ואיימו. אבל לפתע קרוליקובסקי ראה את תמונתו של חותני עליו השלום במדי קצין אוסטרי ומדליות רבות על חזהו. הוא עיין בתמונה זמן מה ושאל מי זה. הסברנו שזהו אביה של הניה, שצולם מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה, 1914  1918. הוא נלחם נגד רוסיה ואיטליה לצד הגרמנים, זכה לשבחים, ואחר כך נרצח על ידי הס"ס בזמן הפשיטה שלהם. קרוליקובסקי התעצב, הצדיע מול התמונה, התנצל בפני התמונה בשם הפיהרר על הרצח, הוריד את ידו והמשיך לצעוק: "אבל אתם יהודים...!" ואת יתר הרפרטואר. פרנץ ניסה להרגיעו והוציא בקבוק ויסקי מכיסו. שניהם התחילו לשתות. אחרי כל כוסית קרוליקובסקי הצדיע, פנה אל הצילום וחלק לו כבוד, ואחר כך חזר ודיבר אלינו בכעס. התמונה חזרה אחרי כל כוסית, עד ארבע לפנות בוקר. מי יודע מה היה עלול לקרות אילו לא הייתי שומר בזיכרוני את ההכרות עם פרנץ ואילו הוא לא ניסה להרגיע את קרוליקובסקי. הלילה היה נורא, עם שלג מסביב, מנותקים מן השכנים ומבני אדם בכלל, לכודים בבית עם שני אנשי ס"ס שיכורים שחזרו ואיימו לירות בנו כל מספר דקות. בערך באותו זמן גנבים (שכנים, מן הסתם) גנבו את כל אספקת הקמח שלנו ואת הגרעינים, ונאלצנו להתחיל לקנות לחם מן היודנרט. הפקיד הממונה נ.פ אמר שאיננו מופיעים ברשימה שלו, וכך לא יכול היה למכור לנו לחם (200 גרם ליום עבור המשפחה כולה – 5 נפשות). אשתי הלכה כל יום להתחנן אצלו, ממש בדמעות, על 200 גרם לחם. מפעם לפעם הגרמנים ארגנו "אקציות". היודנרט המקומי התעסק קודם כל בכפרים הקטנים מסביב לעיירה, בהפחתת מספר היהודים שם. הם קבעו מכסות: בשורה הראשונה היו החולים, הזקנים, אלה שלא התאימו לעבודה והילדים. בזמן האקציות הם גם רצחו אנשים ברחוב. דם זרם ברחובות. אנשים צעירים יותר הועלו על משאיות לצורך "יישוב מחדש" – כך קראו למשלוח היהודים למחנות ההשמדה. לא היה גבול לציניות שלהם. כאשר אחד הרוצחים ראה איך בת, שאימה נלקחה, נתנה לה חבילה לדרך ובכתה, הוא אמר לה: "תני לה  דברי זהב והיהלומים, זה יביא תועלת שם", בידיעה שהיהודים שנלקחו מיועדים להישלח למחנות השמדה. למרות זאת הוא לעג לבת. אנשים תמימים האמינו, ונתנו להם חפצי ערך שאת כולם הרוצחים גנבו מהם לאורך הדרך. הפעולה הרגילה הזאת, איסוף יהודים ושליחתם למחנות ההשמדה, פתחה את עיני היהודים. הם התחילו להבין בוודאות ש"פיתרון בעיית היהודים" משמעותו חיסול מוחלט. אחדים אמנם חיפשו דרכים להציל את עצמם ואת משפחותיהם. אחדים זייפו מסמכים אריים ויצאו לדרך, אבל כמעט איש מהם לא שרד. אחרים התחברו עם לא יהודים "שניתן לסמוך עליהם" שהיו אמורים לתת להם מקומות מסתור. נ.פ, נציג היודנרט שהיה מחלק 200 גרם לחם למשפחה לחסרי המזל, מת בעצמו מרעב יחד עם משפחתו. ה"גוי האמין" לקח את כספו, אבל לא סיפק לו מזון בבונקר. המצב שנוצר, התנאים, המאמצים להציל את עצמך אפילו על חשבון חסרי מזל אחרים, גרם לייאוש ושבר את רוחם של אנשים שלפני כן היו ידועים כאזרחים חזקים ועמידים, יהודים טובים, עסקנים. הם האמינו שרכוש יוכל להצילם, וזה הוביל אותם למעשים בלתי מוסריים. יהודי עשיר, איש מכובד שהיה נקרא תכופות לקרוא בתורה, בעברו חבר מועצת העיר ואיש ועדת התרבות ועכשיו איש יודנרט – ראה אשה מוטלת מתה ברחוב בעת האקציה ולקח את תכשיטיה והחביא אותם. אחר כך הדבר נודע לאחיה של האשה, והוא דרש ממנו שיחזיר את תכשיטי אחותו. היהודי הנכבד הכחיש בתחילה, ואחר כך נתן את התכשיטים לרבי, ו"יש אומרים" שהחזיר רק מקצתו. כמו שכבר כתבתי "יושבנו מחדש" בזבורוב. זו הייתה חוויה קשה עבורנו ובמיוחד עבור חותנתי, עליה השלום. היא חיה ביז'רנה יותר מ- 20 שנה, כל פינה בה העלתה בה זיכרונות, הכל היה יקר לליבה, היא זכרה בכמה עמל הושג כל דבר, ועכשיו היה עליה לעזוב. הימים האחרונים היו בלתי נסבלים. נשים הלכו עם משפחותיהן כאילו בתהלוכה, עברו מבית לבית ונכנסו לדירות, בוחנות את הרהיטים, מעריכות את מה שיגיע לידיהן. כל אחת מהן כבר החליטה איפה תגור ומה ניתן לקחת. עמדנו שם, וזה היה שובר לב. כמעט בכינו. צערנו  היה גדול וכאבנו בלתי נסבל. היו רגעים בהם אמרנו באופן פרדוקסלי, שהחיים מקנאים במתים, שלא היה עליהם לראות זאת.   החיים בזבורוב היינו בזבורוב עד 20 בנובמבר 1942, עד שקובצו היהודים בגטו. עזבנו את זבורוב לפני עלות השחר. שלג כבד ירד ונסענו במגלשה. נסענו בלי לדעת לאן לפנות – על קידוש השם. רק רצינו לברוח משם מהר ככל האפשר, לא להיכלא בגטו. זו הייתה משימה מסוכנת. נסיעה בימים ההם, בלי לדעת לאן ולמי, נמשלה להתאבדות. אבל היינו משוכנעים בזמן ההוא שאנו מצילים את עצמנו מן המוות. באותו זמן קיבצו בזבורוב את שארית יהודי הכפרים שנותרו, ארגנו אותם בגטו וערכו תכנית איך להשמידם במהירות. לא התקיימו כל אקציות באותו זמן. ניצלתי את הזמן כדי להשיג את הניירות שלי ולהשיג גם כמה ניירות עבור אשתי וילדתי. ידעתי שאנו צריכים שיהיו לנו מסמכים "טובים" עכשיו, שאם לא כן ניפול מהר לידי מוסרים ומלשינים ואלה יסגירו אותנו. ידענו שרבים נתפסו עם ניירות אריים מזוייפים ואיש לא ידע לאן נלקחו ואיפה נרצחו. אלמנתו של ד"ר ליטבק שניצלה ובנה לסיה התיישבו בלמברג (לבוב). היא נתפסה ונורתה והבן הוכה למוות ברחוב על ידי אוקראינים, חבריו ללימודים. המוסמך למדעים והרוקח שפינדל, אשתו וביתו – שהתגוררו באזור לובלין עם מסמכים אריים, נפלו בידי הגסטפו באפריל 1944 וכולם נורו. משתפי פעולה פולנים הסגירו אותם. בזבורוב פגשתי את עמיתי וורשינסקי, שהיה בעבר מורה בבית הספר התיכון בזלוצ'ב. הוא הציג אותי בפני הכומר הרומי - קתולי, יאן פבליצקי. קיבלתי ממנו מסמכים לאשתי וילדתי. מעתה ואילך אשתי נקראה מריה קוניץ והבת יאנינה קוניץ. לשתיהן היו תעודות לידה קתוליות. מריה קוניץ הייתה קצת יותר מבוגרת מאנה דול, אבל כך זה היה צריך להיות. על גבי הטפסים הריקים שהשגתי ביז'רנה  שיבצתי אישור זהות עם צילום של אשתי, בשם מריה קוניץ. יחד עם תעודות הלידה, אלה היו המסמכים החדשים שלה. היה עלי לתרגם את תעודת הלידה שלי לגרמנית ולאשרה בידי נוטריון. לא יכולתי לעשות זאת בזבורוב, מפני שהנוטריון המקומי היה אוקראיני, אפשר היה לעשות זאת רק בטרנופול. הכומר פבליצקי שלח את אחד מאנשיו והוא הביא לי את המסמך. שרפתי את המקור. לאשתי היו חברים רבים בזבורוב, כיוון שעבדה שם שנתיים בבית המרקחת. בנוסף לכך כל  אחד שם הכיר את חותני זכרונו לברכה. זבורוב ויז'רנה היו כמו בית וחדר בחצרו. גם ראש היודנרט, יאנק פוקס, פעיל קהילתי בעבר, היה מכר, ואשתו הייתה חברה של אשתי. כך הייתה לנו "פרוטקציה"! כך כמובן ניתן לנו מקום מגורים על יד משפחת פוקס בחדר בו כבר התגוררו ארבע משפחות אחרות, היינו המשפחה החמישית. לחמש הנפשות שלנו  היו לנו בערך 6 מ"ר. כך נראתה ה"פרוטקציה". פוקס ואשתו, עם ילד אחד, גרו בבית קטן נחמד עם חדרים אחדים וריהוט יפה; אנחנו, חמש נפשות, בשטח של 6 מ"ר. ישנו על הרצפה (לפחות לא באדמה). חברנו הטוב סניה אורבך, איש הקשר [לגסטפו] גר בביתו הקודם שהיה מרוהט היטב והיה בו כל  דבר עד "חלב ציפורים". הסתכלנו בעצב על הניגודים: יהודים שעברו ברחוב נראו חיוורים עד מוות, רעבים, מעונים וקרועים, שרויים בפחד פן יירה בהם רוצח בכל רגע, רועדים מכל גרמני חולף. פעם הם היו עשירים, אנשים מכובדים, ועכשיו? גברת פוקס עמדה בדירתה, גיהצה את הכביסה, ודאי את הכותנות של בעלה, הכניסה אותן לארון, הכינה ארוחה טובה לבעלה ולביתה עם בשר, לפתן, יותר טוב מאשר בזמנים שלפני המלחמה, כשהכל בעיירה התנהל כרגיל. אשתו של סניה אורבך עמדה במטבחה וקישטה עוגת שוקולד גדולה עם צלב קרס במרכזה וראשי תיבות שמו של איש ס"ס שניהל את מחנה היהודים בזבורוב. הוא יקבל את העוגה ביום הולדתו מיהודי זבורוב אסירי התודה. בעיר, בין כל היהודים – עצב, עוני, פחד, טרגדיות – וכאן חיי מותרות: מגהצים חולצות, מכינים עוגה לכבוד רוצח היהודים במחנה. לצורך תיקון המדרכות השתמשו הגרמנים במצבות מבית העלמין היהודי. פעם תפסו מספר יהודים, ביניהם את הרבי, הוליכו אותם אל בית הקברות והורו להם לשבור את המצבות ולהעמיס אותן על קרון. הלא – יהודים עמדו והמתינו על יד הקרון. המשטרה האוקראינית נתנה את הפקודה "לעבודה, סחבו את האבנים והעמיסו אותן". אף שריר לא  נע בפני היהודים. עד מהרה הרבי שליט"א יצא מן השורה ונעמד על יד מצבה, מצבתו של הרבי הזקן, סבו מנוחתו עדן. הוא אמר קדיש ואל מלא רחמים. השדות והיערות ענו ב"יתגדל ויתקדש", וכאשר סיים את התפילה פרץ בבכי והיהודים ענו "אמן". הוא ביקש מחילה מהמתים על שהפריע את מנוחתם, פנה אל היהודים ואמר להם להתחיל לעבוד. כאשר הרבי התפלל, הגויים כרעו ברך והצטלבו, והשומרים עמדו דום. עד מהרה התחילו לצעוק ולהצליף, אבל העבודה כבר החלה. העבודה נמשכה לאורך כל היום. המצבות הוסעו משם ומדרכות זבורוב רוצפו בהן מחדש.  על היהודים נאסר להשתמש במדרכות והאדוקים מבין אלה שאינם יהודים עקפו אותן על מנת שלא לדרוך על המצבות. בין הלא - יהודים היו שמועות שבלילה, קולות ואנחות יוצאים מן הקברים שמהם נלקחו המצבות, והעוברים ושבים פחדו. הרוקחים לוסיה ומארק רייס עבדו בבית המרקחת בזבורוב במשך כעשרים שנה. צעירים וזקנים, נשים וגברים, יהודים ולא יהודים – כל אחד הכיר והוקיר אותם. יותר מעני אחד קיבל את המרשם שלו לא תשלום, לעיתים בתוספת מספר מטבעות לקנות לחם לילדים. כולם רחשו כבוד לרוקחים.  הגרמנים הוציאו אותם מן החנות ומהדירה שלהם, אבל הם לא נשברו. לוסיה שמרה על קור רוח, וניחמה את אלה שנפגעו. אחרי כל אקציה היא הייתה מחפשת את המשפחה שנפגעה, מביאה להם לחם, מעט סוכר, חולקת איתם את מעט המזון שהיה לה. היא הייתה מספרת שהנקמה קרובה. המשפחות הפגועות האמינו בה, הסתכלו עליה כמו שמסתכלים על מלאך המביא בשורות. מילות הנחמה שלה נאמרו שוב ושוב ועברו מאדם לאדם עד אשר... עד שהיא עצמה נפלה בידי הרוצחים. בכוח דחפו אותה לתוך המשאית הכבדה שכבר הייתה מלאה יהודים שנתפסו. כולם נועדו למחנה ההשמדה בבלזץ. לוסיה ידעה שזו תהיה נסיעתה האחרונה. היא ראתה את בית המרקחת שבו עבדה שנים כה רבות בפעם האחרונה, את הבית הקטן שבו גרה ואת האנשים שבתוכם חיה, שהשתתפה בשמחותיהם ובצערם. באופן אינסטינקטיבי היא קמה על רגליה וצעקה לעבר שומרי הגסטפו בקול חזק: "רוצחים! חרפת המאה העשרים! עבור הכאב שלנו, עבור הסבל שלנו, על דם נקיים שנשפך, תקבלו את המגיע ... מן הדם שלנו, מן העצמות שלנו, משם יקום הנוקם."! אחר כך פנתה אל אחיה ואחיותיה במשאית ואמרה: "הרימו את ראשכם, אל תפחדו מן הרוצחים האלה, אנו מתים על קידוש השם". וכאשר היא צעקה "עם ישראל חי" איש גסטפו נתן לה מכה שהפילה אותה מתה. היא נשארה בזבורוב, בעיר שאהבה, שם בילתה את מיטב שנותיה. מארק בעלה שמע שלוסיה כבר הייתה על המשאית שתיקח אותה למחנה ההשמדה וביקש מן היודנרט להציל אותה, וכאשר הבין שזה כבר היה מאוחר מדי הוא שם קץ לחייו. אחרי האקציה הזאת נטמנו לוסיה ומארק בקבר משותף בבית העלמין היהודי. נובמבר 1942. עכשיו כבר עברו 17 חודשים מאז פתחו הגרמנים בפעולתם הרצחנית. אקציות, גרוש, מחנות עבודה והשמדה פעלו את פעולתם. מספר היהודים המשיך להצטמצם ואלה שנותרו הצטופפו בדירות קטנות וצפופות; משפחות כה רבות בדירה אחת, עד שנחנקו, פשוטו כמשמעו. כך סגרו אותם בגטו. אסרו עליהם לצאת מן הגטו. כל זה היה הכנה לפתרון הסופי, החיסול המלא. בזבורוב, כמו שכבר הזכרתי, נקבצו יחד היהודים מהכפרים הסמוכים  וביולי 1942 גורל השורדים המעטים מיז'רנה היהודית נקשר בגורלם של יהודי זבורוב ואלה של הכפרים. * * * אנחנו – אני, אשתי והילדה – עזבנו את זבורוב ב - 20 בנובמבר 1942 והתחלנו לשוטט עם ניירותינו האריים. חיינו לא נעשו קלים גם אז. בכל מקום מחוץ לגטו נערכו חיפושים אחרי יהודים, תמיד היינו מתוחים, ללא רגע אחד של מנוחה, יום ולילה. חיינו בפחד מתמיד, יראים מכל אדם מוכר או שאינו מוכר, כל אחד יכול היה להסגיר אותנו לגסטפו. סכנה ארבה מאחורי כל צעד שלנו. ביז'רנה, לפני הגירוש, הייתי פוגש את המשורר ש.י. אימבר. ערכנו תוכניות, אבל הוא לא זכה לחיות עד הגאולה. לפני המלחמה היה בבוצ'אץ' שופט יהודי שנקרא ציימר. מזכירתו הייתה פולניה צעירה. הוא נמלט מבוצ'אץ' ב- 1940 והתיישב ביז'רנה, שם תפסו אותו הגרמנים. מזכירתו נעשתה לאשתו וברחה יחד איתו. היודנרט הטיל עליו תפקיד כעוזר לשומר לילה. אשתו הלא – יהודייה שמרה איתו במשרד היודנרט בלילה והגנה עליו בכל אקציה. דיגה קרא לה פעמים רבות ואמר לה: "כלבה, עזבי את ה"ז'יד" הנאלח, או שתיהרגי יחד איתו... בוגדת!" כל האיומים לא עזרו לו; היא מעולם לא עזבה אותו. היא הלכה לכומר הרוסי – קתולי ביאלוואנס וביקשה עזרה, אבל הוא גרש אותה מעליו. פגשתי אותם פעמים אחדות בזבורוב, ואחר כך הם נעלמו. אחר כך שמעתי ששניהם שרדו וגרים בפולין. שרדתי את הגיהנום ההיטלרי כקראי, יחד עם אשתי הניה קלינגר – מריה קוניץ – וביתי יוליה – יאנינה קוניץ. נרדפנו במשך יותר משלוש שנים, חיינו בפחד, ללא מנוחה יום ולילה. בכל רגע הייתה סכנה, כל רגע מתוח, זה היה נס שיצאנו מן הטבח חיים. בימים הנוראים ההם שעברו עלינו פגשנו אנשים טובים (מעטים, לרוע המזל) שלמענם המטרה העליונה הייתה להציל בני אדם, הם הושיטו את ידם בימי צרה ועזרו. אבל היו גם מלשינים, חיות בלבוש אנושי, שבעבור מספר מטבעות או בקבוק ויסקי חשפו אנשים חפים מפשע לרוצחים. ידיהם מוכתמות בדם הקורבנות התמימים.

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 27 Nov 2020 by LA