[עמ' 205-225] שואת יזירנה דורה מנטל-למפרט. נס-ציונה ימי הזוועה הראשונים זה ב-30 ביוני 1941. המלחמה בין רוסיה הסובייטית וגרמניה הנאצית פרצה. הצבא האדום עמד בנסיגה. מפצצה שנפלה פרצה שריפה - בתיהם של הרש כ"ץ ומשה ביק עלו באש. איכרי הכפרים בסביבה וקצת גויים מקומיים ושקים בידיהם כבר הסתובבו ועסקו בביזת החנויות. ופה ושם גם בדירות פרטיות, שהנמלטים נטשום, למחרת היום, אחד ביולי 1941 נתרוקנו הרחובות. לחלוטין. הבתים היו סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא: ‏ הכל ציפו לבאות. הפולנים והאוקראינים הציבו בחלונות בתיהם את האיקוניות שלהם, וכך ידעו היכן גרים היהודים. מפה לאוזן עברו ידיעות: ‏ הגרמנים כבשו את לבוב... הם כבר הגיעו לזלוצ'וב... הורגים יהודים... וידיעות כיוצא בהן. ואמנם, מיד נשמע רעש. על אופנועים הופיעו גרמנים. היו אלה אנשי הס.ס בעלי צלבי קרס וגולגולת מתים. הפחד נפל על יהודי יז'רנה. לאחר מזה הופיעו צווים נגד היהודים בשלוש שפות : בגרמנית, בפולנית ובאוקראינית.- העיקר היה הצו בו נאמר כי העוזר ליהודים בכל צורה שהיא צפוי לעונשים חמורים ואפילו לעונש מוות. סיפרה לי על-כך חאנקה ואסולקובסקה ובעצמי נוכחתי באמיתות הצו, כאשר קראתי במו עיני את המודעות. ב-2 ביולי 1941 בין השעות 6-5 לפנות ערב, נאספו ברחובות דלוגה וזארודקה ולאורך הכביש המון גויים: היו שם גם אנשי הגיסטאפו וה-ס.ס.  שצעקו כי יהודים רוצחים אוקראינים בקוזלוב. כמובן, לא היתה זאת אלא פרובוקציה. שלושה ביולי 1941, בשעה 6 בבוקר. בחוץ ירד גשם ואנשי ה-ס.ס. התחילו במלאכתם. שניים שנים. הם הלכו מבית לבית, חטפו יהודים, היכום והובילום אל הטוליקה אצל קזוביק, במקום בו כבר היה כרוי בור גדול. את היהודים. שכרו את הבור, הרגו קודם כל והשליכום לתוכו. אחר כך העמידו את הנחטפים בשורה, ירו בהם וגם אותם השליכו לבור. כך נמשך הדבר כל אותו יום. בין כורי הבור שנרצחו היק גם אחי יעקב. ביום ההיא נרצחו כמה. מאות יהודים. לא רק מיהודי יז'רנה היו הנרצחים, כי אם ממקומות אחרים; יהודים אלה נמלטו ממערב פולין והשתכנו באופן ארעי ביז'רנה. באותו יום נשרפו גם בתי-המדרשות. כאשר השליכו את המומתים לתוך הבור לא התחשבו כלל, אם אמנם מתו או עדיין חיים. יהודים מספר כיסו את הבור ואחר-כך רצחו גם אותם. בין ההרוגים היו: הרוקח מינץ, הנזל שטייגר המלמד, שמעון קורצרוק עם שני בניו. כאשר ראתה אשת הרוקח, שרצחו את בעלה, בלעה רעל ואיבדה את עצמה לדעת. כאשר רצחו את שמעון קורצרוק ובניו, כרתה אשתו במו ידיה את בורם! ביום ראשון, בחמישה ביולי 1941, עזבו אנשי הס.ס. את העיירה. במודעות כתובות באוקראינית הצהירו, כי האקציה נסתיימה; מעתה יוכלו היהודים שנותרו בחיים לעבוד בשקט ולא יאונה להם כל רע. אז אספו את כל ההרוגים, הביאום לקבר ישראל, לקבר-אחים אחד גדול, ואמרו אחריהם קדיש, לא היתה כמעט משפחה אחת, שלא סבלה אבידות. בין היהודים, שעמדו בשורה להיהרג, היה גם בן-דודי זיסי פוקס, בנו של סאני, בחור צעיר בעל מראה גויי, איש הס.ס. העיף עליו מבט ואמר: "ברח! אינך יהודי!" כר ניצל באותו יום. גם גיסי, שמואל אופנברגר, נמלט ונשאר באותו יום בחיים; הוא נרצח בשנת 1943. כאן עלי להזכיר עובדה, שאינני יכולה ואף אינני רשאית לעבור עליה בשתיקה : הגרמנים התנהגו באכזריות איומה עם שבויי המלחמה הרוסיים; כמעט במערומיהם היו מובילים את השבויים ובדרך המיתו אותם אחד אחד. אולם לפני שירו בהם היו מתעללים בהם, מכים אותם מכות רצח. זאת היא תמונת זוועה, שאין אני יכולה לשכוח אותה, אם כי היו לנו אז צרות משלנו: דם יהודי נשפך כמים; מתים התגוללו בחוצות, ‏ נשים וילדים קוננו ויללו -- ואף-על-פי כן השפיעה עלינו בצורה איומה התנהגותם של הגרמנים עם שבויים אלה. כבר הזכרתי את הענין : בשישה ביולי 1941, קיבלו היהודים, שנותרו בחיים, היתר להביא את הרוגיהם לקבר ישראל. היינו כעשרה אנשים, גברים ונשים, שהחילונו להוציא את הגופות. בציפורניים חפרנו, הוצאנו את כל אחד ואחד לחוד מתוך הבור, העפר היה כולו ספוג דמים. ימים מספר עסקנו בכך. בינינו היה לאנדר, האובמאן, לאחר מכן גם שלמה גלאס וחיים שטייגר. נשים, גברים וילדים עמדו וניסו לזהות את יקיריהם, אך כמעט לא יכולנו להכירם. עם כל גופה וגופה שהוצאנו פרצו יללות ובכיות. בפרט כשהכיר כבר מישהו קרוב משפחה, בדרך זו הוצאנו את כולם והבאנום לקבר ישראל. בשעת העבודה הזאת הופיעו שתי מכוניות ובהן קצינים גרמניים. הם שאלונו, מה העבודה שאנו עושים כאן, וצילמונו. לאנדר לא סיפר להם את האמת, אך בתיה אלקסינצר, שבעלה היה בין הקרבנות, סיפרה להם את כל האמת: אלה הם יהודים, אמרה, יהודים חפים מפשע, אשר הס.ס. רצחום לפני ימים אחדים. היא צעקה וקיללה את הרוצחים. הקצינים הרגיעוה ואמרו, שחיילים הם ואין להם ולכל אותו עניין ולא כלום.   יודנראט, עבודות פרך, והמתות המוניות כעבור ימים מספר אירגנו הגרמנים את היודנראט ביז'רנה. כאובמן מינו את לאנדר, כאיש קשר את נוני פאקט, בנו של אברומצ'י פאקט, ממונה על המזון - נאסקי פאקט, בנו של יצחק, וכן גם את אברהם הוכברג ואחרים. מבין הצעירים ארגנו את שירות"הסדר (ארדנונגסדינסט). שני המוסדות הללו מילאו אחר הוראו- תיה של הגיסטאפו. הם אשר עזרו לה באקציות ובחטיפת יהודים כדי לשלחם לבלזיץ. הגרמנים התחילו בתיקון הכביש הראשי. לעבודה זו נחוצים היו פועלים -- לקחו את היהודים. מזריחת השמש עד שקיעתה עבדו היהודים עבודת פרך בפיצוח אבנים ובסלילת הכביש. גם לעבודות הרכבת לקחו יהודים. בנובמבר 1941 בא ליז'רנה רישארד דיגה, איש ס.ס., וארגן שני מחנות עבודה - האחד בשביל גברים והאחר בשביל נשים. מחנה הגברים היה ב"בית הפולנים"" (קולקו רולניצ'ה) ומחנה הנשים בביתו של אבא כ"ץ. סביב למחנה הגברים היתה גדר גבוהה של חוטי-תיל, המחנה השתרע עד לכנסיה הפולנית, הכניסה לתוכו היתה צרה. צורה דומה היתה גם למחנה הנשים. להכנת המחנות ולתיאומם לתפקידיהם דאג היודנ- ראט. ראשוני היהודים במחנה היו יהודים ממחנות לבוב, סטרי וכו'. ברגל הובילום בגשם, בבוץ, רעבים, יחפים, רגליהם הבצקות עטופות סמרטוטים וכל כולם לבושי בלאים. עד שהתקינו במחנה מטבח, בישלו בשבילם ימים אחדים בבתים פרטיים. כבר ביום השני לבואם הוציאום לעבודה. מי שלא יכול היה לעבוד הומת מיד. יום-יום היו מביאים אחרי העבודה מתים מספר, שגוועו בעבודה. בחלשים ובתשושים, שהשתרכו בקושי, היה דיגה בכבודו ובעצמו יורה. יהודי יזירנה נפדו בכופר-נפש, שלאנדר אסף ומסר למפקד. אנו, היזירנאים, היינו יוצאים בכל יום יחד עם יהודי המחנות לאותה עבודה, אלא שגרנו בדירו- תינו שלנו. יהודי המחנות היו מספרים לנו כל יום על התנהגותו של דיגה במחנה; הוא היה מכה יהודים והורג בהם יום-יום. יום-יום קבענו, שרבים אינם חוזרים מהעבודה, ולא ידענו אז, שהם כבר בעולם האמת. ברכבת עבדה קבוצה אחרת של יהודי יזירנה בהשגחתו של מחסנאי הרכבת, מרגוליס. העבודה היתה קשה מאוד והמכסה היתה גדולה, והיהודים לא יכלו למלאה. בשל כך היו מאיימים יום-יום על מרגוליס בעונשים חמורים ואף במוות. הם דרשו ממנו, שיכה וידרבן את היהודים בעבודה. וכשמרגוליס הסביר להם, שאין הוא יכול להכות יהודים, הם היכו אותו. כאשר לא יכול עוד להחזיק מעמד התפטר לבסוף ממשרתו. למחרת היום מצאוהו מת -- הוא הרעיל את עצמו. זה קרה במרץ 1942. המצב הורע מיום ליום. חטפו יהודים, חלקם נרצחו מיד וחלקם נשלחו למחנה ההשמדה. פעם כאשר דרשו הגרמנים קונטריבוציה, אסף היודנראט, לפי דרישה, זהב, תכשיטים, יהלומים, פרוות, עורות וכיוצא בהם דברי ערך. לאנדר, ועמו עוד שניים, נסעו לבושי בגדי כבוד לטרנופול למסור את הדברים במו ידיהם לגסטאפו. כאן מנו את הדברים, קיבלו אותם ואמרו, כי הביאו מעט מאוד, וגרשום מעל פניהם; את לאנדר השליכו מעל כל המדרגות. היודנראט היה עושה כל שבידו, כדי לספק רצונם של השליטים. זכורתני האקציה הגדולה בט"ז באלול 1942. אנשי הס.ס. הוציאו יהודים מבתיהם וגם מהבונקרים ; עזרו להם בכך היודנראט אורדנונגסדינסט. בחוצות ירו ביהודים ; באותו יום הומתו כ-150 יהודים וכ-200 נחטפו ונשלחו לבלזיץ, למחנה-ההשמדה. נקודת-האיסוף היתה על יד ביתו של מנדל פישר, בה החזיקו את הנחטפים עד הערב, אחר-כך העלום על משאיות והובילום לזבורוב. שם הודחסו לקרונות-בקר, שכבר עמדו מוכנים לכך. כעשרת אלפים יהודים הוציאו באותו יום. היו אלה יהודים מזבורוב, מיז'רנה, מקוזלוב, מקוזבה, גם מטרנופול וממקומות אחרים. כל זאת סיפרה לי אשתו של מוני צ'אצ'קס, שאף היא היתה בין הנחטפים, אולם מכיוון שפניה לא היו כפני יהודיה, שחררוה. באותו יום הייתי בעבודה וכשחזרתי בערב לא מצאתי איש ממשפחתי. את הדירות הריקות שנותרו קיבל היודנראט לידיו ואת המטלטלין העביר למחסניהם. אנשי היודנראט טענו, כי את דברי הערך העבירו לגיסטאפו ואת חפצי-הבית מכרו או החליפו במצרכי-אוכל בשביל יהודי המחנות. חלק של הפועלים, גברים, סגרו באותו יום במחנה; מעט מאוד יהודים נשארו בבתיהם.   הגירוש ביולי 1942 הניעה הפקודה לגרש את יהודי יז'רנה לזבורוב. בשני המחנות המיוחדים, ‏ שהיו ביז'רנה, נותרו חמישים גברים וחמישים נשים. הנשים היו מכבסות לבנים בשביל יהודי המחנה והגברים היו יוצאים לעבו- דה. את המאפייה שלנו קיבל היודנראט לרשותו. שם היו אופים לחם בשביל יהודי המחנות ; כל אחד היה מקבל פעמיים ביום 100 גרם לחם. חודש אחד בלבד הייתי בגיטו זבורוב. אחר-כך, לפי דרישתו של לאנדר, העבירוני חזרה ליז'רנה להנהיג סדר במאפייה. פרט לאפייה הרשמית הייתי אופה לחם בהסתר, בלילות, מקמח שהיה מספק לי לאנדר, בשביל יהודי יז'רנה, שהיו בשני המחנות הנ"ל. כך נמשך הדבר שבועות מספר. אחר כך העברתי את האפייה הנסתרה לדירתה הפרטית של שכנתי הגויה, ואסילקובסקי; גם כאן היו אופים בלילות, התורף של שנת 43--1942 היה חורף קשה. מגיפת הטיפוס פרצה במחנה, יום-יום היו מתים. דיגה הראה את פרצופו האכזרי; הוא היה מוציא את החולים כמעט ערומים אל הכפור וכך היו קופאים. אם עדין נשם עוד מישהו מהם היה מכהו עד מוות. אף אני חליתי בטיפוס. הפסקנו לאפות וואסיליקובסקי גרשתני בלילה עם 40 מעלות חום. התחלתי ללכת בכיוון זבורוב. בחוץ היה כפור חזק, רעבה ועייפה נשכבתי על הארץ. וכאשר עברה בבוקר עגלה, שבאה מכיוון יז'רנה ועליה גויים מכרים, הרימוני, העלוני על עגלתם ולקחוני אתם לזבורוב. כאן נכנסתי לגיטו. כעבור שבוע ימים ירד החום, אך עדיין הרגשתי חולשה גדולה. העבירוני לבית גדוש אנשים, שלא היה מקום אפילו לשכב בו; ישבתי כל אותו הלילה. בבוקר גרשוני מיליציאנטים לעבודה. לאכול כמעט לא נתנו לנו, לחם בכלל לא. פעמיים ביום קיבלנו רק מרק. מיום ליום נחלשנו יותר ויותר ובעיקר אנוכי, שהייתי אחרי מחלה. נפוצו שמועות, ששוב קרבה והולכת אקציה. קרה ובשעת העבודה עברו גויים, ובראותם את מצבנו האיום, היו מביאים לנו מעט אוכל, מעט תפוחי-אדמה, מעט גריסים; לא בחינם, חלילה -- בעד בגדים. היינו מורידים מעל גופנו את הבגד האחרון ומשלמים בעד המזון. אחרי העבודה היינו חוזרים לגיטו כמעט ערומים. מצב. זה נמשך עד פברואר 1943. האקציה, אמנם, באה ובה הושמדו כשנים עשר אלף יהודים. היו אלה שנותרו עד עתה מזבורוב, מיזירנה, מקוזלוב, מפומוז'אני מזאלוזיץ וממקומות אחרים. בשדה, לא הרחק מזבורוב, כרו היהודים בעצמם מספר בורות גדולים. לשם הביאו את היהודים שנחטפו והומתו ביריות. יהודים מעטים נותרו עוד בחיים. היו להם בונקרים בגיטו גופא. במקרה הייתי גם אני בבונקר כזה יחד עם משפחותיהם של חברי היודנראט ונשארתי איפוא בחיים. היהודים הנותרים האלה היו יוצאים כל יום לעבודה, האזינו והתבוננו יפה יפה בנעשה סביבם. יהודים היו מתהלכים ומבכים את בנותיהם ובניהם שנרצחו. הינוך צ'אצקס, בריש בראון ואחרים. נשברו באופן גופני ורוחני. הם ניחשו כי הנה בא החיסול. אפילו יעקב פוקס. האובמאן מזבורוב, אמר, כי מי שבידו להימלט -- יימלט. אך אם יישאר בחיים, הרי מחובתו הקדושה לזכור ולספר את כל דברי השואה הזאת. קבוצת יז'רנאים, כ- 15 איש ואנוכי בתוכם החליטה לברוח. חלקם הלכו ליערות, אנוכי החלטתי לחזור ליז'רנה לשכנתי ואסיליקובסקי. בחוץ היה שלג קפוא קמעה, היה לי קל יותר ללכת. הלכתי בשארית כוחותי ובפחד גדול. רציתי להגיע מהר ככל האפשר לעיירתי. רווחו שמועות, כי בטרנופול היתה אקציה גדולה ואלפי יהודים נשלחו לבלז'ץ. היו גם מקרים, שיהודים קפצו מהקרונות ונמלטו, לכן פחדתי, שמא ימצאוני בדרך בחפשם אחר הנמלטים. במחצית הדרך, על-יד הציון ליארצ'ובצה, קלטה אזני שעטת סוס מרחוק. שיערתי, כי מפקד הגיסטאפו מילר הוא הנוסע; הוא היה נוהג לרכב על סוס. ואמנם, מיד ראיתיו. ידעתי, כי הוא רוצח איום וירצחני נפש במקום. לא הרחק ממני ניצב היה צלב-דרכים גדול ופסלה של מרים הקדושה. מיהרתי לצלב, כרעתי לפניו וכבשתי באבן את פני. מילר בא ברכיבה ומשראה אשה כורעת ומתפללת, העיף מבט והסתלק לדרכו. כעבור זמן-מה המשכתי בדרכי ליז'רנה, עייפה עד מוות, כמעט באפס כוחות, הגעתי לעיירה. חמקתי דרך השדות והגנים עד שהגעתי לחצרה של ואסילקובסקי. אולם לא רצתה לאספני. הסתתרתי על-כן בדיר החזירים הקטן שלה בלי ידיעתה. כל כמה ימים הייתי נכנסת אליה, מבלי שאגיד לה היכן אני מסתתרת, ומבקשת ממנה משהו לאכול. כך הסתתרתי חודשים אחדים. היא היתה מספרת לי על הנעשה במחנה, בעיירה ועל מעשיו הנוראים של דיגה. לנשים במחנה אסור היה לקחת אתן את ילדיהן. אדלה כ"ץ החזיקה שם בהסתר את בתה בת השלוש. נודע הדבר לדיגה, ציווה הוא להוציא את הילדה ורצחה לעיני אמה; החזיר לה גופתה ואמר: "ועתה קחי לך אותה!" אחי מרקוס, שאף הוא היה במחנה, היה נוהג לבוא פעם בשבוע לבקרני כך התמיד במשך כשלושה שבועות. הוא סיפר לי, כי המצב רע והולך מיום ליום וכי בכל רגע אפשר ותבוא אקציה וירצחו את כל שוכני המחנה.   הסוף וביום שישי, ב-23 במאי 1943, הקיפו הרוצחים את המחנה; דיגה פקד על כולם לצאת. אך לאנדר התנגד וציווה, שאיש לא יזוז ממקומו. היהודים התחפרו מאחרי באריקדות, דיגה ושוטריו השליכו רימוני יד ופרצה שריפה. השוטרים התחילו להוציא בכוח את היהודים. שני שוטרים אוקראינים עמדו משני הצדדים ובקתי רוביהם הרביצו לעוברים ביניהם. מוכים עד מוות, שטופים בדמם, הובלו האומללים לבית-הקברות, והושלכו אל הבור. כך חוסל מחנה הגברים ביז'רנה. גם מחנה הנשים חוסל באותו יום. הרוצחים הוציאו את כל נשי המחנה לבית- הקברות, ירו בהן ושרפו גופותיהן. יז'רנה הפכה איפוא להיות לחלוטין יודנריין. דיגא סיים מלאכתו ועזב את העיירה. ראובילה, בנו של בריש הליצ'ר, וכן גם בנו של לאנדר הסתתרו באי-מקום, אחר-כך נמלטו אל גוי אחד בשם וולושין. הלשינו עליהם והומתו. דוזיה פאקט, בתו של פנחס, הסתתרה אצל האניה ברסטצקי, אך הלשינו עליה והמשטרה האוקראינית רצחה אותה. את המקרה הזה ראיתי במו עיני, משום שמטרים אחדים מאותו מקום שכבתי במחבוא. לראשונה שמעתי צעקות ובכייה ואחר-כן את הירייה. כששכבתי שם בפחד מוות בקרבת מקום, לא האמנתי שאכן אישאר בחיים; למזלי הסתלקו הרוצחים. גם אשתו של הינוך פיירשטיין הסתתרה אצל אוקראיני אחד, גם עליה הלשינו, הובילוה לזבורוב אל הגיסטאפו ושם המיתוה ביריה. זה היה בערך באוגוסט 1943. ואנוכי המשכתי להסתתר בדיר החזירים בלי ידיעתה של ואסילקובסקי. אצל השכנים הייתי מבקשת אוכל. רבות עזרתני הגברת קולאנובסקי. היא היתה מביאה לי אוכל לדיר שלי: מעט תפוחי-אדמה מבושלים, פיתות וכיוצא בהם מאכלים. "הידידים" האלה סיפרו לי, שהיטלר מנצח על כל החזיתות, הוא משמיד את היהודים, ואם כך הדבר יימשך, אף אני לא אישאר בחיים. אולם רצון החיים שלי התעקש -- לסבול ולהחזיק מעמד! בלילות הייתי חומקת לתוך גן, מוציאה מעט ירקות, קוטפת מן העצים קצת פרות. בקיץ היה הדבר קל יותר, אך בסתיו ובחורף היה קשה מאוד. וכאשר התחילו הגשמים, השלגים והקור להציק לי, ובדיר החזירים כבר אי-אפשר היה להישאר, עברתי לרפת לחרוף בה. בדצמבר 1943 הלשין על בשי אוקין וילדיה הגוי שהסתיר אותם; הגיסטאפו הובילה אותם לזבורוב ושם ירו בהם. בחקירה סיפרה, ששילמה לאיכר בעד המחבוא. לאיכר צפוי היה עונש מוות, אולם החליפו לו בעונש כספי. כאשר ואסילקובסקי שמעה את הדבר, נרגעה מעט והחליטה לעזור לי. היא כבר הרשתה לי להיות אצלה בתנאי, שלא לצאת החוצה. כשאיש לא הלשין לא היו באים במיוחד לחפש. בדרך זו הסתתרו עוד כמה יהודים. אך מר היה גורלנו וחיי כלב חיינו. בינתים באו שינויים. מצב המלחמה נשתנה. הגרמנים עמדו בנסיגה מתמדת והרוסים התקרבו הלוך וקרוב אלינו. מצב זה השפיע על האוכלוסייה. התחילו להתחרט על שלא עזרו ליהודים. אלה שעזרו התהלכו בסיפוק. אחת מאלה היתה קולאנובסקי הישישה. כפי שכבר ציינתי היתה מביאה לי בחינם את האוכל. היא היתה אומרת :  "אני עושה זאת למענך ולמען האלוהים". משפחת קולאנובסקי הסתירה יהודי פליט, שאחריכך נשא את בתם לאשה. המלחמה התקרבה ובאה אלינו. הגרמנים ארזו חפציהם והתכוננו לעזוב את העיירה. אנו הרגשנו כבר בטוחים יותר. התחלנו לצאת קצת ממחבואינו. נפגשתי עם רוזיה בלאושטיין (לחוביץ') ועם בתה דוזיה, עם פפי שארר ובתה פרידה. יחד. יחד הסתתרנו במרתפה של ואסילקובסקי בשעה שהפציצו את העיירה. כעבור ימים אחדים העבירו הגרמנים את האוכלוסייה האזרחית  לזבורוב. כל אחד לקח עמו את תרמילו ותחת משמר עזבנו את יז’רנה. אנוכי, רוזיה בלאושטיין ובתה נשארנו בפופלווה, משם חזרנו מיד ליז'רנה והסתתרנו במחבוא שלנו, במרתפה של ואסילקובסקי. כמעט שבועיים היינו שם. קרבות קשים התנהלו כאן. בדרך נס ניצלנו. הוורמאכט, שהגיעה לכאן, שלחה אותנו שוב לזבורוב. היה זה באביב 1944. כאן סידרו אותנו אצל האוכלוסייה המקומית, עליהם היה גם לתת לנו לאכול. אנוכי, רוזיה בלאושטיין ובתה ועוד יז'רנאים אחרים, ביחד שמונה אנשים, התגוררנו אצל איכר שלא הלשין עלינו. שמואל שארר, שהסתתר ביז'רנה אצל העוזרת שלו, נפל בזבורוב בידי הרוצחים והומת על ידם. הדבר קרה שבועות מספר לפני שהגרמנים עזבו את זבורוב. בשמעו על דבר רציחתו של שמואל שארר, נפלה על האיכר, שהחזיק אותנו, אימה. הוא חילק לכל אחד מאתנו בקבוק חלב וחתיכת לחם צידה לדרך וביקש לעזוב את דירתו. בלב כבד נפרדתי מעל הבלאושטיינים. קרעתי את סודרי לשניים ומחציתו נתתי להם, שלא יהא להם כל-כך קר בלילות, משום שלא היו להם בגדים חמים. אנוכי הלכתי לפאנוביץ'. הדרך היתה קשה. אחוזת פחד הלכתי עם השדות. הלילה ירד. בהיותי עייפה מאוד סרתי לביקתתו של גוי וביקשתי ממנו מקום לינה. בעל-הבית הכיר מיד עם מי יש לו עסק, אמר לחכות ולאשתו לשמור עלי לבל אברח. בעצמו חזר עם שני גרמנים ובידיהם אקדחים. הוא אמר להם שפרטי- זאנית אני. הם עשו מיד חיפוש אצלי והביאוני לפני קפיטן אחד. הלה ראה, שאין אני פרטיזאנית, נתן לי לאכול ואף ציווה לתת לי מקום לינה. בבוקר לאחר הארוחה ציווה להביאני לבית-חולים של שדה, מהלך שני קילומטרים. הרופא, מנהלו של בית-החולים, היה חברו. שם קיבלתי עבודה כעוזרת. בית-החולים מלא היה גרמנים פצועים וגניחותיהם ויללותיהם החרישו אוזנים. שם חשבוני לפולניה. פעם אחת, בהעדר החובשים, נתתי לפצועים מים לשתות. הרופא ראה זאת, מצא הדבר חן בעיניו ושיבח אותי לפני כל עובדי בית-החולים. הוא אף הוסיף, שלפולנים אופי טוב יותר מאשר לאוקראינים. הדבר שמעה מכרתי האוקראינית סורצקה מיז'רנה. עד עכשיו היתה עוזרת לי, אף העידה שאני פולניה. אך עתה חרה לה הדבר ואמרה לרופא כי אין אני פולניה טהורה וכי אני בת תערובת, אבי אמנם היה פולני, אך אמי היתה יהודיה. הרופא אפילו גער בה על כך, אך אותי שלח לפומורן לבית-חולים אחר, ששכן בטירתו של גראף פוטוצקי לשעבר. כעבור שבועיים העבירו הגרמנים את בית-החולים שלהם, ובאין לי מקום להיות בפומורן, נמלטתי עם בית-החולים, כי חשבתי שביניהם אהיה בטוחה יותר מאשר בין האוקראינים. וכך הגעתי לווינה. כאן שחררוני, נתנו לי ניירות ויכולתי כבר לנוע באופן חופשי. ווינה היתה מלאה פאשיסטים אוקראינים שנמלטו אליה,לכן עברתי לווינר נוישטט. שם קיבלתי עבודה בבית-חרושת לתחמושת. כל העובדים חולקו לפי הלאום, ‏ ענדו סמלים לאומיים והתגוררו בצריף אחד. אני גרתי בצריפם של הפולנים וענדתי את הסמל הפולני. שמי היה מריה קריסקו. באוסטריה הייתי מאוגוסט 1944 עד מאי 1945. עד כניסתו של הצבא האדום. בין החברות הפולניות בצריף לא הרגשתי עצמי בטוחה; הן אמנם התנהגו עמי טוב, אלא שחשדו, כי יהודיה אני. בלילות הייתי לפעמים ממלמלת מתוך השינה מלים יהודיות : דיברתי על אקציות; על רציחות, עם זאת לא סיפרו לאיש, ברית-המועצות שיחררה אותנו והתירה לנו לנסוע לאן שאך רצינו. אני עם קבוצת יהודים נסענו לאיטליה. כאן היינו בהשגחתו של הדז'יוינט. קרוב לשלוש שנים התגוררתי באיטליה, וכאשר ישראל קיבלה את עצמאותה המדינית עליתי ארצה. (מיידיש : המשורר שלמה שנהוד)

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 7 Dec 2020 by LA