|
[עמ' 126-128]
בתי ספר ביז'רנה
יצחק חרפ, חיפה
עזרה בתרגום דרורה שור (רוזנפלד)
ביז'רנה היו שני בתי ספר: בית ספר כללי ובית ספר של הברון הירש, שיועד רק לילדים
יהודים. אחרי חיסולו נשאר רק בית ספר אחד, כללי.
בעיירה היה רצון עז ללמוד. בית ספר תיכון לא היה, אבל מספר רב של נערים יהודים
היו נוסעים ברכבת של בית הספר לטרנופול, ושם היו לומדים בגימנסיה.
היה גם ניסיון לארגן קורסים שהציעו שעורי הכנה לגימנסיה או לבחינות הקבלה לכיתות
הגימנסיה. קורסים כאלה אורגנו על ידי גרובר, בוגר תיכון מיז'רנה, שמאוחר יותר
נעשה רוקח. בנו עלה לארץ ישראל אחרי המלחמה ונפל במלחמת העצמאות בשנת 1948.
בכל בוקר יכולת לראות נערים ונערות רבים בתחנת הרכבת. הם נסעו, כמו שכבר אמרנו,
ללימודים בגימנסיה בטרנופול. כך היו ביז'רנה צעירים משכילים רבים, שהגיעו להשכלה
תיכונית וגם להשכלה אוניברסיטאית.
* * *
ברכבת בית הספר שהייתה נוסעת מזבורוב לטרנופול היה קרון שנשא את השלט "יז'רנה".
בקרון הזה היו נוסעים התלמידים מיז'רנה, בנות ובנים. מי היו בנוסעים? משה שרר,
מוטל שפינדל, יעקב כ"ץ-פוקס, אהרון חרפ, לאה ברר, מלצ'ה שוואגר, לוטה מרדר,
אנדז'ה מרדר, האחיות הזלנוס, מוניה שטייגר, וולף לויפר, ניסן כ"ץ, איזיו גרסטן,
שמואל גרסטן, יוסי פוקס, ליפא פישר, רוזנפלד, קאלאפר, נתן קלמן, משה אלטמן,
מרגוליס, מוני כ"ץ, שלומית כ"ץ, ברוניה שארר, יוסף הוך, דוד צ'צ'קס ואחרים.
בתחנה בטרנופול עמדו שתי האחיות הליצ'ר והניה קלינגר. מחוץ ליז'רנה למדו: בנו
שטייגר, מוניו זמורה, ניסן ברנשטיין, ראובן קלמן ואחרים. בסמינר למדו: רינה
כ"ץ, דבורה גוטפריד. נערה צעירה, ביתו של מוכר החלב שיינהויט, קיבלה מילגה ולמדה
בלמברג (לבוב) בבית הספר לאומנויות של ד"ר קלאפטן, שם נישאה למורה. שניהם ניספו
ביז'רנה.
בשבת נהגו כולם להישאר בטרנופול, כדי שלא לנסוע בשבת. גם בבית הספר נהגו שלא
לכתוב בשבת.
* * *
מלא חיים ושמחה היה "הקרון היז'רנאי". נהגו לספר שם סודות, לחלום חלומות, לשיר,
ובפינה גם לחזור על המילים בלטינית או להכין שעורי בית במתמטיקה. הכרטיסן היה
נכנס ואומר: "ז'ין דוברה, יז'רנה" (פולנית: בוקר טוב, יז'רנה), ובמקהלה היו
עונים לו: ז'ין דוברה, אדון קונדוקטור". הוא נהג שלא לבקר את הכרטיסים. הוא
הכיר את כולם, הרי היו אלה הנוסעים היומיים הקבועים שלו.
בטרנופול היו 3 גימנסיות ממלכתיות לבנים, ואחת (פרטית, של לנקביץ') לבנות. הגימנסיה
השלישית הייתה מיועדת ללימודי מתמטיקה ופיסיקה ושם למדו המתמטיקאים – אלה שבכוונתם
היה להיות מורים למתמטיקה או לעסוק בכלכלה. היה גם בית ספר מקצועי.
מפעם לפעם היו משוחחים על המורים, במיוחד על היהודים שביניהם. המורה למתמטיקה,
פרנצוס, היה פעם תלמיד ישיבה, ויותר מפעם אחת היה אומר, בניגון של גמרא: "לאנדע,
ווואס שריבסטו, לאנדע, וו איז דיין , X לאנדע, וו איז דיין Y, לאנדע" (יידיש:
איפה ה- X שלך, לאנדה, איפה ה- Y שלך, לאנדה?). לא אחד היה כותב קצת ביידיש
בתוך שעורי הבית בגרמנית. המורה לגרמנית, ד"ר טובים, היה מגלה את זה ושואל מהיכן
הגיעה אליו "דייטש של אודסה".
* * *
משהו על "חדרים" ועל מלמדים. כל הבנים למדו ב"חדר", כדי שיוכלו, אחרי מאה ועשרים,
לומר "קדיש", ללמוד פרק משניות וכו'.
ה"חדרים" היו צפופים (הילד היה מתחיל ללמוד כבר בגיל שלוש). היו שם: מלמד דרדקים,
מלמד חומש ורש"י, מלמד גמרא. תלמידים מצטיינים היו לומדים אצל הרב, אצל למדנים
יהודים, או היו נוסעים ללמוד בישיבה. היו למדנים יהודים שהתקשו להתפרנס, שהשתכרו
מהוראה לילדים אחדים.
מלמדי הדרדקים היו: יעקל מלמד, הנזל שטייגר. היו להם גם באהעלפערס [עוזרים]:
אהרן יצחק, איצ'ה שור ואחרים. הם היו נושאים את הילדים הקטנים על
כתפיהם אל החדר.
מלמדי חומש ורש"י היו ביניה ביק, לייזער ביק, אליקום, אברהם ראזע.
מלמדי גמרא: פרץ שוורץ, הרש-לייב שטוקהמר ויעקב שוחט. הם נהגו ללמד בבית המדרש,
או בבתיהם הפרטיים.
גם איצ'ה פאקט, בוגר ישיבה, היה מלמד את הילדים הבוגרים יותר חינם. נהגו גם
להביא מלמדים מבחוץ ל"זמן" (תקופת לימוד) או לשני "זמנים".
ב"שטיבל" הצפוף של מלמד הדרדקים היו יושבים בערך 20 ילדים קטנים מסביב לשולחן.
צפופים, נדחקים אחד אל השני. לרבי היה, בשביל הילדים, סידור באותיות קידוש לבנה,
ומלבד זאת היה מחפש בסידור מקומות בהם היו אותיות גדולות במיוחד. הרבי
היה אומר: קמץ א', קמץ ב', והילדים היו עונים במקהלה. הרבי היה חוזר עם הילדים
כמו שנאמר בשיר: "שנו ילדים וחזורו: קמץ אלף- א [מיידיש פסח קפלן], עד
שהיה בטוח שהילדים כבר יודעים.
למלמדים, מובן מאליו, לא הייתה השכלה פדגוגית, אבל לאור הניסיון היו בונים לעצמם
מתודה פרטית (השיטה של ה"חדר"), מן הקבוצה אל התלמיד הבודד, מציגים בעזרת ה"טייטל"
[מצביע, מקלון עץ קטן שהיו מסתייעים בו כדי להצביע על הכתוב] את האותיות וכו'.
גם מלמד החומש-רש"י היה נוהג להשתמש, בשיטה זו וגם בשיטה נוספת. היה מצביע באצבעו
ממקום למקום ("שיטת הציפורן"). בכל שבת נהגו לקחת את התלמידים ליהודים ידענים
כדי שישמעו אותם. זו הייתה מעין בחינת כשרונות.
למלמדי הגמרא הייתה שיטה אחרת. אצלם היה התלמיד קורא בעצמו את הטקסט, וגם את
הפירושים והרבי נהג לעזור רק במקרה הצורך. היום היו קוראים לשיטה זו "לימוד
בהדרכת המורה".
ברצוני להזכיר שהמורה הראשון לעברית היה שמריהו אימבר, ואחריו לימדו במשך הרבה
שנים ישעיהו יעבץ ודוד חסדס מרובנה. וכאשר אלה עזבו את יז'רנה כבר הייתה בה
קבוצה מתלמידיהם שמילאו את מקומם והובילו את עבודתם עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1924 היו גם החלוצים, ששהו ביז'רנה לצורך הכשרה, מלמדים את הצעירים
עברית. בין אלה היה צבי חרמוני (וייסלברג) המתגורר בישראל, בקיבוץ אושה.
|
