באתי היום מפלונגה הביתה לחג החנוכה. אני חושב כאן לשהות כשבוע ימים. את האמת אגיד לך, כי שום שינויים לא חלו כאן במשך החודשים שלא הייתי בבית. אותם הערבים הארוכים, הקריאה בעתונים, קבלת ומשלֹח מכתבים.
כפי שאת רואה כאן לא נתחדש שום דבר - החיים בְמַסלולם הישן צועדים בצעדים אִטיים ושקטים מאד לתוך החֹרף בסערותיו ושלגיו. היום, דוקא, סופה וסערה גדולה וְדטנובה נראית מדבר שממה של שלג וקור.
על חיי בפלונגה אין מה להתאונן, כי העבודה קלה, והרי הנני חי חיים קלים, כיתר עַם המורים, בלי הרבה דאגות, אך, דוקא אותו המצב השקט והנוחיות הרבה אינם מספקים אותי, כי סוף סוף לא הייתי רוצה להשאר אזרח בתוך חבורת הבטלנים המודרניים הקרואים מורים בישראל. הנני רואה בחיים אלה השקטת הפעילות ובריחה ממלחמת החיים הקשה. זהו התכנסות מתחת לשמיכה חמה בחדר חם מאד ומלאה, בזמן של סכנות וחיים קשים באמת. ואחרי הצהרים הננו מתכנסים בחברת מורים ומכירים משתעשעים ומתהוללים.

קראתי בעיתון, שבניו- יורק התקימה אסיפה של "ארבייטען כינג" (ארגון עבודה יהודי) בעד א"י העובדת, אם את קוראת עתון יהודי, אז את יודעת בודאי מזה.

מארץ ישראל נשמעות בזמן האחרון ידיעות ע"ד(על דבר) משבר עד כמה זה מיוסד(כנראה מבוסס. דני) איננו יודעים בכל אופן שושנה כותבת שעליה לא פעל עוד. היי בריאה ושמחה, ברכה חמה לדודה ולדוד ולקרובים.

דודה ודוד יקרים.
סוף סוף שלחנו לכם את החבילה. האם אתם מרוצים ממנו? מה שלום בריאותכם? איזה העסקים אצלכם? דרישת שלום לבבית ואיחולי לאושר. אני מסיים.
שלכם, משה.