[ללא מספרי עמודים] Images 341 - 347 בממלכת  היודנראט לוסיה פוקס תורגם בעזרת מוטי עופר, שמעונה גודורוב, אנה פידל   גטו זבורוב, פברואר 1943 ברובע היהודי של זבורוב, ברחוב הראשי, במרכז העיר, עומד בנין דו קומתי די גדול לא ישן מאד, גם לא חדש מאד. אתם מכירים את הבניין הזה היטב, חברי, ומקללים את בעליו בקול או בחשאי. אינכם זקוקים להסברי, הוא אטום לאנחות או לסבל. גרם מדרגות מפותל מוביל אל מגוריו של הוד מעלתו, ראש היודנרט. הוא המושל בנו בשחצנות ומולך בעיר בחסדי "הבוס". הוא מייצג אותנו בכל מקום, בלי אהדה לעוני או אומללות. הוא מציק לנו, פושט את עורנו, בבקשו חפצי ערך ותשורות כמתנה לבוס. עלינו לחשוב: אדון הברק צופה בשקט אל מאורת הזאבים הזאת. האם יתכן שהשמים שומרים עליו ומגוננים עליו מהקללות שלנו? ה"דוצ'ה" שלנו. אנחנו שייכים לו כי הוא, שמונה על ידי הבוס בעצמו, נאמר לו: היהודים הם שלך, ואתה, זקן היהודים, שלנו.[1] ואם ישאל השואל: איפה פמלייתו של המנהיג? שאלתו נכונה. אני אתאר כל אחד מהם בפרוט, שיהיה ברור. המוסד המפורסם הזה שאנו תורמים לו, שמו יודנרט והוא "אהוב" עלינו מאד. את היודנרט, ובעיקר את אנשיו, ניתן להשוות לקן טפילים. כמו טפילים, החיים על חשבון אחרים, הם בונים להם קן על מכאובם של אחרים. הם שלושה עשר, אתם יודעים, הישמר לך מכל אחד מהם. האובמן[2] תפקידו כל כך מתאים לו הוא נמרץ ומשאיר רושם רב. תוכלו לראות ממילותיו של הוד מעלתו האובמן שהייתה לו טיפת אינטליגנציה שבאמת הולמת את מעמדו. הוא חותר קדימה, אף שהדרך חלקלקה. כשהוא יוצא מבניין היודנרט וצועד במורד הרחוב בראש מורם, הוא מלווה במבטם של כולם ובערימה של... איחולים. כולנו ללא הבדל מאחלים לו אותו דבר בכל אחד מימי סבלנו. אבל הוא נשאר חסין וממשיך למלוך על העיר שלנו. קטנים וגדולים מכבדים אותו, כי הוא משליט בעיר סדר למופת הוא ממלא את תפקידו  באופן ראוי לשבח, צץ אפילו במקום שאין בו צורך. הוא מסתדר היטב עם הרשויות הנאציות. כשהוא מזומן אליהן, ליבו אינו הולם, אבל אין זה כישוף, כולנו היינו גיבורים כאלה, מפני שהוא ודאי מביא להם מתנות יקרות ערך. כשהוא צועד איתם במורד הרחוב נראה שהם שווים, אבל זו אשליה. גם אויבו יודה שיש לו ההתנהלות, החוצפה, שאחרי הכול, לא כל אחד מסוגל להן. זה הצריך מאמץ, מזימות, הטעייה ויגיעה לפטור את אנשי זבורוב מ"אקציה". אקציה תתקיים קודם כל בעיירות מסביב לזבורוב, כל עוד תתקיימנה. הוא עצמו ארגן את הסדר. אספר לכם בסוד שחייו שלו וחיי משפחתו היו על כף המאזניים. אם רק אבק יישאר מאנשי זבורוב את מי הוא ייצג? הפגם הגדול שלו, משהו שאיש אינו שולט בו, היא שהוא סובל מגרדת בידיים שגורמת לו ייסורים קשים. הוא ירגיש הקלה, יוכל לחגוג, לחזור לחיים, רק כשיוכל להכות בפניו של יהודי או יהודייה, משהו שממנו כל יהודי שעובר צריך לחשוש. האובמן נרגע רק כאשר הוא מכה אותם. הוא מקבל את הסיפוק הרב ביותר מפעולת השיפוץ של פני אישה הוא נדלק הכי הרבה כאשר פני הקורבן הם פני אישה. הוא לא מתבייש בזה, הוא אפילו יכול לנכס זאת לזכותו כל אחד חייב להוציא קיטור, איכשהו והוא עושה זאת על ידי חבטה בפנים. ראיתם אותו, אנשים טובים, כאשר ביום רביעי, או יום ראשון הוא מתרוצץ מסביב כמוכה ירח משתולל וצורח ומכה בשוטו לכל עבר. על ראשים ועל גבות, על נשים או ילדים תאספו את זה! הוא צורח, לקטו את האשפה! הוא רוצה להראות לנאצי הממונה שהעיר נקייה, להרשים את הבוס. אחרי הכול, השרץ המולך הזה, האובמן המכה הזה, הקריקטורה הזאת, נשלח ככל הנראה על ידי האל בעצמו בשרות הגסטפו, האויב שלנו. הקדשתי לך די מקום, אובמן כשאני כותבת מתוך ייאוש, לך יש ארוחת בוקר שופעת, ארוחת צהריים טובה וארוחת ערב טעימה, בעת שאחרים גוועים ברעב, אתה בסדר. בעקבותיו, עלי לומר בפאתוס, צועד הרש שפירא, עם אפו הארוך. איני רוצה להרגיז אותו, אוסיף שהוא סגנו של האובמן. פנים נפוחות, עיניים אדומות כדם, תוכלו לראות שהשתייה אינה זרה לו. ולאלה הרוצים לדעת יותר, לא צחוק, הוא אוהב "אומנות", שחקן קלפים נלהב. כל מי שיודע איך הוא היה חי לפני המלחמה, יודע גם שהוא היה מכונאי. אל תהיו כה מופתעים הוא "ישב"[3] בסביבת מכונות. יש לשבח אותו על מיומנותו במכונאות כי הוא מסתובב סביב החברה "אונגלר" במרץ של כספית. כולכם יודעים את זה היטב, אף כי איננו רוצים לתת לזה פרסום. ידוע לכל שהוא והאובמן מסתדרים היטב כמו חתולים וכלבים. איני רוצה לכתוב דבר על שוואב. הוא תמיד בסביבה, מתערב, מפקח, על אף הכול, הוא אינו פיקח, הוא יכול "לעשות רוח", אך למעשה הוא לא - כלום. .איש הקשר הראשי של המחנה הוא גבוה ונאה, אפילו קצת מפחיד. אלוהים העניק לו כוח בזרועותיו ומי לא יתלונן על כך? על מה אתה גאה כל כך, סאניה יקירי? על כך שדיירי המחנה צמים וגוועים ברעב בעוד אתה אוכל שמנת? על כך שבמחנה אתה שני רק לבוס? על כך שיש לך מקורבים שמחשיבים את עצמם כל כך? לא הרבה מקום על הדפים שלי אעניק לך, פילסנר. אני יודעת שאתה מציץ למטבח לראות אם מישהו גנב משהו משם. אני מכריזה, שיהא זה ידוע לעד שיש ברשותך כסף, קרנות סודיות שתוכל להשתמש בהן. איננו יכולים להתלונן על רוזנברג, רק לאחל שיהיו עוד רבים כמותו. אתם מכירים אותו, הוא מוכר סחורה בחנותו הוא אחראי על האספקה, אני משערת. הוא מנומס, אבל האם הנימוס הזה הוא מלידה או שאנו רואים את השפעתה של ארוסתו? אולי הייתה זו היא, גברת מניה, שסחטה את הנימוסים ממנו, במחיר "אהבתה". לייבל'ה קרוניש, הפקיד של הבית, יש לו תפקיד חשוב, תמיד רשמי. תמיד חסר לו משהו, לאיש הקטנוני הזה תמיד עגום, לעולם אינו מחייך. אנשים רודפים אחריו, אחדים מעירים אותו משנת אחרי הצהריים שלו. הנה מישהו עם צרורות בחצר, מוקף ילדים; אינו יכול עוד. רטוב ודולף אצל האחד, יבש מדי לשני זה אינו מורשה לבשל מאכלי פיגולים[4] , אחר מכווץ, צפוף כמו סרדין, מתעקש שיעבירוהו למקום אחר. אחד מתלונן שחשוך, כמו קבור בחיים, בקשתו היא שאלוהים יעניק את זה לך, קרוניש, אחר מתלונן שלשכניו יש כינים, לא רק יש לו, אלא הוא מתחלק בהן עם אחרים. לאחד צינור שהתפוצץ במטבח, בעוד שבמטבח אחר, חור פולט עשן, כאן מתווכחים ושם חובטים והלה מאוים בהרחקה, בשל גניבה. הכול באים אליו. כל אחד באמת מבקש שאתה, לייבל'ה, תהיה במקומו, לא רק עכשיו, אלא תמיד. פקיד הבריאות הוא עורך הדין בונד, אבל, איך יוכל כאן מישהו להיות בריא[5] שאיפתו הכמוסה ביותר היא ללכת בעקבות הכסף. הוא היה גובה את מס הגולגולת מן ההתחלה, בלי להיכשל. כולכם מכירים את האדון הגבוה, הזקן, על משמרתו במזכירות יום יום הוא נותן מרשמים לחולים, כפי שאתם יודעים, הוא ייתן מרשם, אפילו אם ה"פציינט" כבר מת ואיננו. הקשב, בבקשה, חובש יקר שלנו, מדוע לא תיקח לעצמך את אחד המרשמים שלך? אתה תתפתל מכאבים ותרוץ אל הט... כל דקה. הקופאי של היודנרט אחראי על ההקצבה. איש זקן, ממושקף, שמו רובינשטיין, כך נדמה לי. הוא אינו מזבורוב; הוא מעדיף את אנשיו שלו, והם מקודמים בקבלת קצבה. עם כובעו נטוי מעט מעל עיניו, הנה מגיע מנהל משרד הדואר שלנו. האם אתם יודעים את מי יש לכם העונג לפגוש? זהו דויד הרמן שלנו. כובעו יכול להיות נטוי מעל עיניו, אבל לעולם לא יחמיץ מראה נערה צעירה. כי הוא אוהב דברים כאלה, לעולם לא יברח מעלמה צעירה. הוא עדיין יודע איך לעשות עיניים למישהי ולמרות שהוא בחור קשיש, הוא מבין שהדבר הטוב ביותר בעולם הוא - נו, אתם יודעים מה הוא. לעולם לא ייפרד מן התיק שלו, כי הוא מעניק לו מעמד רשמי הוא מעסיק עוזרת, אישה, כך שהוא עצמו אינו צריך לבזבז זמן במשרד - זה הרבה. מוטב כך.      איש רגוע, שקט, פסיבי. הוא מרדר שלנו מיז'רנה. הוא מרגיש זר ביניהם המהמרים האלה אינם מבינים אותו. אין לו החוצפה של שוואב, או היד או הפה של הבריונים האלה. הוא נאלץ להקשיב להם, לרצות מה שהם רוצים כדי לא לאבד את סרט היד העלוב שלו. האחד שצריך להישפט בין כל האחרים, הוא זה שהצליח להסתדר, לשים  את עצמו אלמן קש. כאלה נקראים בדרך כלל "נוכלים". הוא עזב את האישה והבת במחנה של יז'רנה אבל הוא עצמו בא לזבורוב. כאן הוא משחק את הרווק. לא יניח לנערה לחצות את הכביש בלי לתת לה צביטה במקום שנוח. הוא מלטף אותן, והנערות נקבצות אליו להשיג אינפורמציה, אם צריך. הן מתחנפות אליו בפניו, אבל לועגות לו מאחורי גבו. הן מכנות אותו איש זקן, הוא מאמין שהן אוהבות אותו. אבל הן יודעות לעשות צחוק ממנו. נוניו פאקט שמו של הדון ז'ואן שמשים עמו רווק מול הבנות. סיימתי לתאר את כולכם די – אני רוצה לנוח. כתבתי כל מה שיכולתי וידעתי, כתבתי את הכול, על כל אחד מכם. אבל זה עדיין לא הכול. כשאני נזכרת, אני מצטמררת. אילו רק רציתי, רק לשם הנאה, לתאר את עלילותיכם, את המסיבות שלכם, הוללויות השתייה שלכם, המסיבות, ההתלהבות, החגיגות היומיומיות, צפירות, תרועות, הצעקות שלכם, חבטות הראש כל החיים המושחתים שלכם, לא יהיה מספיק מקום. בכל המהומה הזאת. שכחתם מה הוא גורלנו, בדיוק כמו גורלכם. שכחתם שאין מוצא אף אחד מאיתנו לא יימלט מגורלו – השמדה. אף על פי שאולי אתם מחשיבים את עצמכם טובים יותר, הגסטפו ירצח גם אתכם גם אותנו. אל תביטו רחוק, רק הביטו לפניכם, כי לפני שתדעו, נהיה יחד בשמיים. אולי כתבתי יותר מדי מילים, הרי אלה, אחרי הכול, הנציגים שלנו, כשהלב נשבר מייאוש וכאב הייאוש מכתיב, והיד רושמת.   במקור בגרמנית – Die Juden sind Deine und du Judenaeltester bist meiner חזרה Obman -  - נציג חזרה היה אסיר(משחק מילים בפולנית) חזרה במקור: רוטב של דם חזרה במקור בגרמנית, gesund מתחרז עם Bund חזרה על הפואמה של לוסיה פוקס את השורות האלה כתבה לוסיה פוקס, הבת של שאול פוקס ונוסיה מבית הליצ'ר, בגטו זבורוב. הנערה הצעירה הזאת גם היא הייתה בין היהודים המגורשים מיז'רנה. היא הייתה בת 15 כשכתבה את השורות האלה. בעיני הילדה שלה היא ראתה את הקורה מסביב ואת המציאות  היומיומית, ועם כל אלה התנסתה בטרגדיה של עמה, שהובל להשמדה. היא ראתה גם את היהודים שעל חשבון האומללות וההתעללות חיו חיים טובים. זה פצע את נשמתה הרכה. רצונה היה  שהיהודים מיז'רנה של פעם, אלה שיישארו  בחיים, ידעו אילו זמנים היו אלה; שידע העולם כולו אילו חיים חיו היהודים, איך נרדפו והושמדו בגטו. שורות אלה הן הקול של אחת מהקדושים שלנו, שמן הקבר קוראים אלינו: אל תשכחו! דוזיה בלאושטיין, שניצלה בדרך נס, הביאה לנו את הפואמה הזאת כדי להוציאה לאור, ואנו מקיימים את הצוואה להביאה לדפוס בפולנית, השפה בה היא נכתבה. אפשר, שבעת קריאת בשורות, לא אחד יזיל דמעה מעיניו, וייזכר בכותבת. זה יהיה שכרה. לזכרה הנצחי מ.ד

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 8 Oct 2020 by LA