מנחם דול
עברית: רבקה (גוטפריד) ואריה בן ישראל
זה היה יום בחודש תמוז 1941, כמעט שבוע עבר מאז פרצה מלחמת גרמניה – רוסיה. הצבא הסובייטי הגדול חנה ליד תחנת הרכבת. בתי החולים היו מלאים פצועים. בתי הספר הפכו לבתי חולים. ברחובות הערים והעיירות שכבו מתים. חלקי גופות שרופות של חיילים רוסים. אפשר היה אפילו לראות חיילים בוערים כמו לפידים. כל הדרך מתחנת הרכבת, שם היו הרוסים, לארוך מסלול הצעידה של קבוצות הס"ס, הייתה מרוחה דם יהודים. בכל עיר ועיר תפסו הגרמנים יהודים ברחוב, הובילו אותם למרכז איסוף וירו בהם. כן, דם ודמעות ליוו את כניסתם של הגרמנים לערים ולעיירות שלנו. בכל מקום פוגרומים ושחיטה.
אני, אשתי והילדה יצאנו בשלום מהפוגרום הראשון, בזלוצ'ב. הידיעות הנוראות על הרציחות ועל מה שקורה היו עוברות מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, מפה לפה. הידיעות על הרצח עברו ממקום למקום עד שהגיעו ליז'רנה. על היהודים נפל פחד, וכשהגרמנים נכנסו ליז'רנה, התחילה בעיירה טלטלה. בטוליקה על יד קוזוביק חפרו בור גדול ועמוק, אף אחד לא ידע לאיזה צורך. הגברים התחילו להתחבא בכל מקום שיכלו, הס"ס עם הפנים הרצחניות שלהם והרימונים בידיהם התרוצצו כמו חיות טרף, חטפו יהודים ברחוב והוליכו אותם. קמה בהלה.
בדירה שלו באחוזה ישב וילהלם קלינגר והיה מאד מודאג. הידיעה על הפוגרום בזלוצ'ב כבר הגיעה ליז'רנה. הוא היה מאד מודאג לגורלנו, גורל הבת שלו, חתנו והילדה. האם ניצלנו, האם יש לנו מה לאכול? ביחוד היה חרד באשר לגורל נכדתו, יוליה; הוא אהב אותה אהבת נפש. היה נדמה לו שהוא שומע אותה בוכה, היא רוצה לאכול, ואין לנו מה לתת לה... אשתו, החותנת שלי, ביקשה ממנו שיתחבא, אבל הוא אמר לה: "אני מכיר היטב את הגרמנים, הלכנו יד ביד איתם למלחמה נגד הרוסים והאיטלקים בשנים 1914 – 1917, הרי זה העם של גתה ושילר, הם חיילים, וחיילים לא רוצחים, הם לא בריונים, וגם אני הייתי חייל". הוא האמין ביסודות של תרבות ואנושיות.
ואז נכנסו לבית שני אנשי ס"ס, הוציאו אותו מהבית ואמרו לו ללכת איתם. הוא הלך בשקט. אפילו לא עלה בדעתו שמובילים אותו להריגה. הוא לא ראה אף אחד לפניו, גם לא את הבור. לשמע צעקה של אחד הרוצחים שציווה עליו לעמוד, הוא נעצר אוטומטית. עדיין לא האמין שהוא רגע לפני מותו. הוא עדיין האמין בתרבות העם של גתה ושילר – ברית שמקשרת לוחמים בחזית. ואז באה הירייה לחלק התחתון של הראש, ובעיטה ברגל מאחור, והוא החליק לתוך הבור הגדול והרחב. האמונה בתרבות ובאנושיות ובברית הלוחמים ירדה איתו לקבר.
כך נרצח וילהלם קלינגר, יהודי מיז'רנה שהאמין בכל ליבו באנושיות ובתרבות ועשה כל חייו מעשים טובים ליהודים ולגויים. ואכן, יהודים וגויים ביכו אותו במותו.
איתו יחד ירד לבור השעון שלו, שעון אומגה מכסף, שנקנה בתערוכת היובל ב- 1900. את השעון הוא קיבל במתנה מסבו כשהתגייס לצבא, מלווה בברכה – שיישמר מכל פגע רע ומכל רעה וצרה. ובאמת, הוא החזיק את השעון תמיד איתו, שמר עליו, גם כאשר נלחם עם הרוסים בקרבות הדמים בקרפטים, כשאלפים נהרגו או נפצעו. הוא נפצע אז קל והובל לבית חולים, ושמר על השעון איתו. גם באיטליה, בעת החזית העקובה מדם על בפיאבה און איסונצו, היה השעון איתו.
אוסטריה נפלה. החיילים התפזרו לבתיהם ואת השעון הוא החביא היטב, כי היו שודדים בדרכים, שהיו לוקחים הכול, אפילו את הבגדים.
הוא חזר בשלום הביתה, אל אשתו והילדים. גם כשצעד בין אנשי פטליורה, ששלטו באוקראינה, החביא את השעון ושמר עליו היטב, וכמו שכבר נאמר, גם אז, כשהרוצחים הרגו אותו וזרקו אותו לבור, היה השעון איתו. הוא חדל לתקתק בקבר האחים, יחד עם ליבו של בעליו.
ימים אחדים מאוחר יותר, כשהעבירו את הנרצחים הקדושים לקבר ישראל – כולם יחד בקבר אחים – קיבלה חמותי את השעון, שהוצא מהקבר. וכך חזר השעון לידי המשפחה, אבל האדם שהשעון היה שלו נשאר בקבר.
אני סוטה מן הנושא המרכזי לאירוע אחר, שיש לו קשר איתו.
כבר הזכרתי שבפוגרום הראשון חיינו בזלוצ'ב. התחבאנו, ובמקום בו היינו חלתה הבת שלנו בדלקת האפנדיציט. האניה, אשתי, הביאה אותה לרופא בבית החולים. כל הרופאים שם התייחסו אלינו בלבביות. דעתם הייתה שמאוחר לנתח אותה. תוכלו לתאר את כאבנו. הרופאים התעניינו בגורלנו ושאלו איך ניצלנו מן הפוגרום.
השכן שלנן, ד"ר אמבאס, שגם הוא ניצל מהפוגרום ועדיין פחד לצאת החוצה היה נכנס בגניבה למקום המחבוא שלנו ומטפל בילדה. אחרי ימים אחדים, הילדה נרדמה, וגם אנחנו. נרדמנו לזמן רב. הראשונה להתעורר הייתה האניה שצרחה: "אבא שלי, אבא שלי לא חי. הרגו אותו". בשנתה היא חלמה שאביה עמד לפניה, בלי שנאמרה מילה. "אבי אינו בחיים! אבי אינו בחיים!" היא צעקה בדמעות . אחר כך נודע לנו שזה באמת היה נכון. הנאצים רצחו אותו. גם הבת התעוררה מן השינה. מצבה הוטב ולאט לאט החלימה. ימים אחדים מאוחר יותר חמותי עליה השלום שלחה לנו עגלה, עזבנו את זלוצ'ב ועברנו ליז'רנה. בערך שבועיים אחרי הפוגרום הגענו ליז'רנה.
שבועיים בערך אחרי שהגענו, כשחטבתי עצים בחצר, שמעתי צעדים כבדים של מגפיים על המדרגות המובילות לביתנו ושמעתי שמדברים גרמנית. היו אלה שני חיילים גרמנים, טוראי ורב טוראי. מייד נכנסתי הביתה והם אחרי. יצאתי דרך החלון והם שאלו את אשתי וביתי היכן הגבר היהודי שהיה בחצר. הם התחילו להטיל אימה, צעקו, הסתובבו וירו. הילדה התחילה לבכות בקול. כמעט שעתיים נמשכו הצעקות. בינתיים רצתי אני למפקדת הצבא וסיפרתי מה שקורה. למזלי היה שם מפקד שהלך איתי, הרגיע את הבריונים וגרש אותם. לא האמנתי שהוא יצליח להוציא אותם כל כך מהר. בזמן ההתפרצות וההפחדה ראה רב הטוראי הגרמני את השעון. השעון מצא חן בעיניו והוא לקח אותו, הניח 2 מארקים על השולחן ואמר: יהודים, הא לכם כסף עבור השעון. אנחנו לא לוקחים חינם.
תת הקצין שהציל אותנו נקרא בשם היינץ לייגה ומוצאו בהמלין, על נהר ווזר. במשך קרוב לשבועיים היה בא אלינו מידי ערב כדי לשמור עלינו ולתמוך בנו, כי גרנו מחוץ לעיר. מספר ימים מאורח יותר סיפרתי לו ששני הבריונים לקחו את השעון שהיה בשבילנו מזכרת מיוחדת, וקיבלנו אותו מתוך בור ההשמדה. הוא נענע בראשו ואמר: "האיש כבר נסע, מדוע לא אמרתם זאת קודם?" למרות זאת גורלו של השעון התהפך. ערב אחד, כמה ימים מאוחר יותר, נכנס לייגה לביתנו, התיישב, דיבר קצת, ולפתע הוציא את השעון, הניח אותו על השולחן ואמר: "הנה השעון שלכם". היינו מופתעים, הודינו לו והחזרנו את שני המארקים. השעון שוב היה בידינו.
אחרי המלחמה, כשהיינו כבר בישראל, בלי ידיעת הכתובת, כתבתי להיינץ לייגה לעיר המלין, ו... הוא קיבל את המכתב ומייד ענה. והנה מספר משפטים ממכתבו:*
המלין על נהר ווזר, 4.1.1960 משפחת דול היקרה, מאז שהשתחררתי עברו כמעט 18 שנים, זמן רב, ולצערנו זמן עצוב. התחלתם את חייכם בחיפה, ישראל... בקוראי את השורות הראשונות של מכתבך היקר, מייד עלתה בזכרוני הכרותנו הראשונה ביז'רנה על יד טרנופול לפני 18 שנה, בנסיבות כה עגומות לצערי. נכנסת אז מבועת נורא בצהרי היום אל מפקדתנו, כשפניך היו מכוסות זיעה, וביקשת הגנה על משפחתך... חגרתי אז מייד את אקדחי ומיהרתי ללכת איתך, מר דול היקר, אל ביתך שעל הגבעה והדרך אליו הובילה על מדרגות אבן. הגענו אל ביתך, כפי שהזכרת במכתבך, ברגע ששני חיילים, האחד רב סמל בצבא והשני רב סמל בשרות הרכבת התנהגו בצורה מבישה בתלשם מגופה של אשתך הנכבדה את שמלותיה. כאשר דרשתי מהם להסתלק מייד מביתכם ואיימתי עליהם בנשקי, נפל על המנוולים האלה פחד והם עזבו את הבית. נשארתי אצלכם עוד זמן מה והבטחתי לבקר אצלכם גם בערבים. מכיוון שידעתי כי גם שכניכם מציקים לכם והנכם נרדפים גם על ידיהם, ראיתי מחובתי להגן עליכם בשעת הצורך, אף שידעתי כי אם יגיע הדבר לידיעתם של אנשי מחלקתי, יוטלו עלי עונשים כבדים. למזלי לא נתגלה להם הדבר, אף שהושטתי יד עזרה גם ליהודים רבים אחרים, כי הרציחות והנגישות הלא אנושיות היו בניגוד חריף למצפוני ולהכרתי. ראיתי מחובתי גם להשיג ולהחזיר לכם את השעון, שנגזל מכם ושנשאר לכם כמזכרת יקרה אחרי מות אביכם...
"היכולים אתם להודיעני אם בעלת בית המרקחת ביז'רנה (כוונתו לגברת אימבר, הבת של הרוקח מינץ), שטיפלה בנו כשהיינו חולים, האם היא חיה? האם יש אנשים נוספים מהעיירה שלכם שניצלו מציפורני הנאצים האלימים? כפי שאתה אולי זוכר היינו 6 אחים חיילים. אחותי היחידה התחתנה עם בעל המכונה יהודי למחצה. גיסי יחד עם אימו, אחיו ואחיותיו נלקחו למחנה ריכוז. גיסי רוברט קולפ, שעם אמא שלו הגיע למחנה טרזיינשטט, שוחרר ברגע האחרון על יד האמריקאים. אבל אמא שלו נפטרה שם וכן ניספו במחנות גם כמה מאחיו ואחיותיו. מששת אחי, שלושה נפלו, וזה בשביל המלחמה הארורה. אני מאחל שלא תהיה יותר מלחמה וכל העמים יחיו בשלום וברוגע.
אחרי שלייגה קיבל את מכתבי, ב – 6 בינואר 1960, התפרסמה בעיתון הגרמני "דייסטער אונד וועזער צייטונג" גליון 113/4 רשימה ובה סופר איך לייגה עזר לנו ב – 1941, בעת המלחמה.
במכתבו השני, מתאריך 11.3.1960 , כתב לייגה: אני מבקש לדעת אם הסתדרתם טוב בחיפה. אני ומאחל לכם בריאות טובה והתבססות כלכלית ושמזיכרונכם יימחקו כל הצרות והתלאות שעברו עליכם. ייתן אלוהים, שעם ישראל ישכון סוף סוף לבטח ישראל תגיע להבנה עם הערבים. כאן בגרמניה, כמו שבוודאי נודע לכם מן העיתונים וברדיו, הופיעו שוב כתבי פלסתר ובתי הכנסת שוב לוכלכו בצלבי קרס, אולם אל תיקחו דבר זה אל לבכם, היו אלה אנשים פורעים והוללים שעשו מעשה מביש זה, והם נאסרו ויבואו על עונשם. בגרמניה לא יקום עוד שלטון היטלרי – אני מבטיחכם. אל כל יהודי מתייחסים כאן ביחס של כבוד. הלוא ידוע גם לך שבכל ארץ ישנם אנשים טובים ורעים. ידו של הטוב תהיה סוף סוף על העליונה.
אני מצטט עוד ממכתבו של לייגה: "אנחנו מקווים שאתם שם שכחתם את כל הצרות והנוראות", אבל האם ניתן לשכוח את כל זאת? זה השאיר על חיינו חותם שלא יישכח לעולם. נדמה לי עכשיו, אחרי 25 שנים, שאני רואה את הפנים של הרוצחים, אני רואה אותם גם היום בחלומות שלי. הס"ס הרוצחים והעוזרים שלהם באים אלי בחלומות, אקציות, תופסים יהודים ברחוב ובורחים... הם תפסו אותי...הובילו אותי למקום האיסוף... הבור היה מלא מתים... עומדת שורה של גברים ערומים, נשים וילדים... עוד מעט... עוד מעט...אגיע לשורה... נופל עלי פחד. זה היה חלום. האם אפשר לשכוח את כל זאת?
זה היה חודש יוני 1942. למחנה ביז'רנה הביאו את המהנדס איזידור שטיינברג מבורשצ'וב והוא הודיע לי שהוא רוצה לראות אותי. היודנרט אישר את הפגישה. הוא סיפר לי איך הוא הגיע למחנה. הוא הוציא שעון ונתן לי להחביא אותו, כי הוא פחד שבמחנה ייקחו אותו, וזה לא התקבל על דעתו כלל. השעון היה בידו קדוש, כמו טלית. הוא קיבל אותו בשנת 1914 כשהיה קצין בצבא האוסטרי ונשלח למלחמה. במלחמה, כששרקו הכדורים סביבו , אנשים נפצעו ומתו, הוא שמר את השעון קרוב לגופו ונשאר בחיים. הוא נפל בשבי הרוסים ונלקח לסיביר עם עוד הרבה חיילים אוסטרים שבויים. קיץ וחורף, הם עברו הרים ועמקים, הלכו ביערות ושדות , עברו כבישים, כפרים, עיירות. הם הלכו ברגל, בבגדי קרועים, סמרטוטים קשורים לרגליים, אל פעם רעבים, אבל השעון היה שמור היטב אצלו. הוא האמין שהוא יחזור חי ושלם לאשתו וביתו. המהפכה פרצה ברוסיה והשבויים שוחררו, והוא החל ללכת הביתה לאשתו וביתו, לבורשצ'וב.
שוב הוא הלך בין שדות ויערות, כבישים ודרכים בפולניה, דרך ערים ועיירות, לא פעם צריך היה להתחבא, ולבסוף חזר הביתה. הוא עבר בדרכו את הצעדה של אנשי פטליורה, את המערב אוקראינים. הוא חיתן את הבת שלו, זכה לנכד, וכעת נפל למחנה העבודה, ומי יודע מה יקרה לו כאן? ודאי יגיע לקיצו, כמו כל היהודים במחנה. הוא ביקש ממני שאשמור על השעון, ואחרי מותו אשלח אותו למשפחתו. את השעון לקחתי ממנו, והחזרתי לפני שגורשנו מיז'רנה.
היודנרט, בתקווה שיקבלו תמורה נכבדה עבור שטיינברג , נתנו לו תפקיד מכובד - הוא נעשה משרת אצל הממונה המחוזי. אחרי המלחמה נפגשנו בגלייביץ (שלזיה עילית), אשתו פדתה אותו מן המחנה, משפחה פולנית הסתירה אותם, והוא ואשתו נשארו בחיים, אבל הבת שלהם, בעלה והנכד, נהרגו על ידי הצוררים הגרמנים הנאצים ואת הכאב על הילדים והנכד הם נשאו איתם. באמריקה, אליה היגרו, הם העידו נגד האחראי על מחנה יז'רנה, ריכרד דיגה. לפני שנים אחדות הוא נפטר שם. נשאר השעון, ואשתו שעלתה לישראל וחיה היום בבית אבות בנתניה, מחזיקה בשעון בכבוד, השעון שהיה יכול לספר לנו רבות מניסיונו על החיים, הסבל והמוות.
ועכשיו על גורלה של תמונה.
למדתי מתמטיקה באוניברסיטה של למברג ומספטמבר 1923 הייתי מורה בגימנסיה, שנה אחת בזלשצ'יקי ו – 5 שנים בהורודנקה. אלה היו השנים הראשונות לעבודתי במקצוע. חייתי עם התלמידים והוריהם, שותף לדאגותיהם ושמחותיהם. העיירות היו קרובות לליבי ושנים אחר כך, כשהייתי פוגש תלמיד או מכר משם, שמחתי כמו מי שפוגש מכר ותיק לאחר שנים רבות.
כשהתחלתי ללמד בהורודנקה היו אלה ילדים בני 10, 12, 15. לארוך השנים בהן לימדתי אותם הם התבגרו פיזית ונפשית והתפתחו. מבנים ובנות קטנים נעשו בוגרים בעלי ראיית עולם ואופקים רחבים. רבים מהם המשיכו ללמוד, סיימו בית ספר גבוה והתפשטו לארבע קצות תבל. רבים מהם נמצאים גם בישראל, מחזיקים במשרות רבות ערך ונעשו אזרחים מועילים. הילדים הקטנים של הימים ההם נעשו אבות ואימהות ואולי אף סבים וסבתות. יש להם דאגות, וגם נחת מילדיהם ואולי אף מנכדיהם.
בשנת 1929 הסתיים בהורודנקה המחזור הראשון ובחלון הראווה של מוכר הספרים סטפנוויטצ'ס נתלתה תמונה של כל המורים והתלמידים של הכיתה השמינית. זאת הייתה התמונה הראשונה בעיירה וההתרגשות הייתה גדולה. שבוע שלם היו הורים, קרובים ומכרים של התלמידים, ואף סתם יהודים ולא יהודים הולכים להסתכל בתמונה. "הבט", אמר ילד לחברו, בהצביעו על התמונה, והם זיהו את המצולמים: "זה עם החולצה הסלאבית הוא אימק, וזה עם הצווארון הנוקשה והעניבה הוא סאלא, ושם באמצע זה מושקה". "התמונה שלנו בשנה הבאה תהיה יותר יפה", אמרו תלמידי השנה השביעית זה לזה.
שנת 1943, 14 שנים מאוחר יותר, בבז'ז'אני, היהודים שנותרו בחיים נלקחו לגטו או למחנות עבודה; מגפות, אקציות, רעב ועינויים היו מנת חלקם. היו כאלה שחיו על ניירות אריים וחיו בפחד שמא ייתפסו. אנחנו חיינו אז על ניירות אריים, ממשפחתנו כבר לא נותר אף אחד חי. אחרי חורף קשה בא האביב. השמש התחילה לחמם, הטבע התעורר לחיים, אנשים יצאו לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט, מלבד מעט יהודים שעדיין חיו בבונקרים, קבורים באדמה או כלואים בגטאות.
בבז'ז'אני, בבית דו קומתי של קואופרטיב אוקראיני, במחלקה לסטטיסטיקה, עבד פקיד בשם מקסימיליאן דול. המנהל שלו, מגיסטר פסלבסקי, היה מרוצה מעבודתו. שלושת המנהלים של הקואופרטיב ידעו שדול עובד בסדר, הם התעניינו בו ורצו לגלות את סודו. הם ידעו שהוא היה מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון ורצו לדעת אם הוא אכן קראי, או חס וחלילה יהודי... הממונה עליו, המגיסטר, היה מספר לו כל פעם משהו אחר. פעם סיפר לו שאשתו מורה ומוצאה מהורודנקה. אחר כך סיפר לו שהיא זוכרת מורה משם, ששמו כשמי. פעם אחרת סיפר שבמפקדת המחוז בבז'ז'אני היה פקיד גבוה, פולני, נצ'לניק ד"ר גרובין. הוא היה אחראי על אזור, היה בעל מעמד בכיר והתברר שהוא סתם יהודי ושמו ד"ר רובין. הוא ברח.
ברור שאלה היו מעשיות שנועדו להכשיל. בעת שסיפר זאת היה מתבונן בי היטב כדי לראות מה הרושם שהסיפורים עשו עלי. כמעט כל יום הוא היה מספר לי על מקרים שקרו בזמן האקציות, ועורי הצטמרר, כשברחוב היו מוטלים יהודים ירויים ודם יהודי נשפך כמים. אפילו לא שמעתי ולא ידעתי מה שהוא מספר לי. ליבי כאב. ראשי היה עם אשתי וביתי. האם חלילה קרה להם משהו? האם עוד אפגוש אותן? באווירה כזו עבדתי.
באותם ימים מורה יהודי ששמו דוד באומגרטן לימד בהורודנקה לטינית. הוא היה מבז'ז'אני. גם הוא צולם בתמונה משנת 1929. ימים אחדי אחרי האקציה הגדולה בא המנהל שלי לעבודה שמח וטוב לב וסיפר לי שהוא החליף את דירתו. הוא קיבל בית חד משפחתי חדש עם חצר וגינה. הדייר הקודם של הבית היה יהודי, מזכיר בית משפט ושמו באומגרטן. אותו ואת משפחתו חיסלו באקציה האחרונה, והמנהל שלי קיבל את ביתו.
לבאומגרטן היו שני בנים, הוא המשיך לספר, ואחד מהם היה מורה בגימנסיה בהורודנקה. בדירה הזאת הוא מצא דו"ח של הגימנסיה הפולנית בהורודנקה, ושם הוא מצא שלמורה אחד קראו דול. הוא הוסיף, "אתה נקרא מקסימיליאן, ולהוא קראו מנדל. אתה קראי וההוא יהודי, אתה היית מורה למתמטיקה וההוא מורה לדת היהודית". גם את הצילום הוא מצא שם, " אבל המורה לדת שבתמונה לא דומה לך", הוא אמר.
ארבע עשרה שנה לאחר שצולמה נפלה התמונה לידיים אנטישמיות והייתה עלולה לשמש הוכחה נגדי.
המלחמה הסתיימה ואשתי וביתי ניצלו, אבל התמונה מ – 1929, מהשנה הראשונה בגימנסיה הפולנית בהורודנקה נשארה אצל המגיסטר פסלבסקי בבז'ז'אני, העיירה בה דוד באומגרטן שוכב בקבר אחים.
|
|
