Ozerna, Ukraine
Yizkor Book Project
JewishGen Home Page
|
|
|
[עמ' 265]
ד"ר נחום קאלאפר, פרנקפורט אני בן יז'רנה, אבל לפני המלחמה התגוררתי בבודזאנוב. אשתי באה מקופיצ'ניץ. עדיין לא מלאו לביתנו הקטנה חמש שנים כשפרצה המלחמה. כשהגרמנים נכנסו לבודזאנוב חשתי בפעם הראשונה מה הם רדיפות ו"אקציות". כשגרשו את יהודי בודזאנוב והפכוה "יודנריין" נאלצנו, משפחתי ואני , לברוח לקופיצ'ניץ, שם גרה משפחתה של אשתי. המצב החמיר מיום ליום. כאשר נוכחתי לדעת שיהיה קשה להחזיק מעמד ולהתקיים כאן, קבלתי ממפקד הגסטפו, תמורת קילו זהב, אישור לעבור לפרובוז'נה. עיירה זו כבר הייתה ריקה מיהודים, ורק אנחנו, שני יהודים, נותרנו בה: אני, רופא שיניים, וד"ר ברנדוויין – רופא כללי. כשהתקרבה האקציה האחרונה לסופה והגיע חיסולו הסופי של הגטו נאלצתי שוב לברוח. אשתי סאלה, אחותה גוסטה וביתי הקטנה ריטה התמקמו אצל "איכרה שניתן לסמוך עליה", שם היא הסתירה אותן בבונקר. אני, לבדי, הרחקתי אל היער, מרחק כ- 20 קילומטר מן המקום ההוא. הייתי מבקר אותם כל לילה, מגיע בהליכה רגלית. אבל כל זה לא נמשך זמן רב. השכנים של האיכרה הלשינו עליהן והמשטרה האוקראינית חשפה אותן. הן נלקחו לשדה, שם נורו. ביתי תפסה מחסה מאחורי אימה, ורק נפצעה. בלילה, כאשר חזרה להכרתה, השתחלה החוצה מתחת לגויות המתים והחלה לנדוד, שותתת דם. איכרה טובת לב ממוצא אוקראיני לקחה אותה והחזיקה בה כאילו הייתה שלה. מפעם לפעם באתי מן היער לראות את הילדה. אחרי שהשתחררתי, פיציתי את האיכרה כיאות.
ב- 23 במאי 1944 הצבא הסובייטי שחרר אותנו. התחלתי לעבוד כרופא שיניים בבית חולים צבאי. כאשר החזית התרחקה מוניתי להיות רופא אזורי. תפקידי היה, בין היתר, לבדוק את מצבם של שבויים שנעצרו, ולקבוע אם ניתן להעביר אותם למקום אחר. בין העצורים מצאתי קציני משטרה מוכרים. את רוצח משפחתי, קצין המשטרה האוקראיני שטפיורקה, לא מצאתי. הרוצחים הנאצים הרגו את אימי שיינדל, את אחותי מלצ'ה, את אחי יידל, יחד עם סבי סניה רוזנפלד, דודי נתן רוזנפלד עם אשתו ושניים מבניו – נאציה ומאטיק. כשהמלחמה הסתיימה נסעתי לפולין. כתוצאה מן הניסיונות הקשים עכשיו אני חולה, אדם שבור. ממשפחתי הגדולה כמעט לא נשאר איש, כולם נרצחו. |
|
[עמ' 266-267]
(מתוך מכתב לפרופ' מנחם דול. רן, 23.7.1966)
ידידי היקרים, |
|
[עמ' 268-276]
מאת: ליפא פישר פעמיים עזבתי את יז'רנה, ופעמיים הצלחתי לחזור אליה. בחזרתי השנייה הגעתי אל עיר ללא יהודים. עם פרוץ המלחמה הפולנית-גרמנית ב- 1939 התארגנה ביז'רנה פלוגת כיבוי אש של פולנים, אוקראינים ויהודים; כל אלה ששרתו בצבא, ואני ביניהם, גוייסו לאותה פלוגה. בנוסף לכיבוי שריפות גם שמרנו בלילות, כי גורמים שונים היו מסתובבים בלילות בעיירות פולין בימים ההם. היה עלינו להבטיח את שלומו של העורף, בעוד הצבא נלחם הרחק בחזית. עד מהרה התעוררה בהלה. הצבא ניגף ושרידיו נהדפו מזרחה. אנשים התחילו לנטוש, וגם משה ביק ואני החלטנו לעזוב את יז'רנה ולהגיע אל קרבת הגבול בין פולין לרוסיה. ניסיתי לשכנע אחרים, למשל את ד"ר ליטבק ואברום חיים פאקט (צירל מוניה, כמו שקראו לו), אבל הם לא השתכנעו באותו זמן, בעוד אני אורז את חפצי, אחותי שרפה את כל העיתונים והספרים שהכילו תוכן נגד הפשיסטים ונגד היטלר, ובכתה בעודה עושה זאת. היה ערב ראש השנה, אבל אנשים מעטים חשבו על החג. חשבנו על הסכנה הגדולה שארבה ליהודים. לפתע נכנס מיכאל פוקס וצעק: "בואו נציל את הילדים". הסוס והעגלה שלו היו מוכנים והוא הציע שניסע איתו לפודבולוצ'יסק. עלינו לעגלה, ישבנו בקרון ונסענו. היינו שישה אנשים בסך הכל. נסענו דרך צברוב וחלובוצק; נסענו בדרכי שדה, כי לא ניתן היה לנסוע בדרך המלך. לפודבולוצ'יסק הגענו כבר אחרי התפילה. כבר היו שם פליטים רבים. המקומיים הזמינו אותנו לארוחת צהריים, ומאוחר יותר עשינו את הלילה. רק לפני ימים אחדים היו פליטים בעיירה שלנו, ועכשיו הפכנו גם אנחנו לפליטים. ביז'רנה הייתה אישה שלנה אצלנו, היא ובעלה ברחו ממערב פולין. בדרכם ירו עליהם ממטוס ובעלה נהרג. היא קברה אותו בשדה מחוץ לזלוצ'ב, והמשיכה לבדה. היא הגיעה ליז'רנה בלילה, מותשת ושבורה, ואני נתתי לה את מיטתי. ועכשיו היינו אנחנו פליטים. בילינו שני לילות בביתה של אישה זקנה, שהתייחסה אלינו ברגשות אימהיים. ביום השני ירד גשם, ונדמה היה כאילו היו רעמים וברקים במשך הלילה, אבל רק בבוקר נוכחנו לדעת שהיו אלה חילופי אש בין חיילים פולנים ורוסים. חיילים פצועים התהלכו מסביב, ועל אלונקות נישאו חיילים פולנים שנפצעו קשה. מטוס פולני חג באוויר, וזה היה המטוס היחיד שראינו בזמן המלחמה. ימים אחדים אחר כך נודע לנו כי סטאלין כרת ברית עם היטלר וחלק איתו את מה שהייתה מקודם פולין. הסובייטים לקחו את השטח עד נהר סאן, וגרמניה לקחה את היתר. שמחנו שנוכל לחזור לביתנו ביז'רנה. הצבא האדום התחיל בפלישה. יהודים יצאו חופשיים וללא מורא אל הרחובות. גם אנחנו שמחנו. חיילים שניקרו בדרכנו חייכו לעברנו. התחלנו לחשוב על הדרך המהירה ביותר לחזור ליז'רנה. כוח צבאי ענקי נכנס, כולו ממוכן, טנקים גדולים, ארטילריה כבדה. משה ביק ואני הלכנו לתחנת הרכבת של פודבולוצ'יסק. היו שם קרונות שנורו והופגזו. הקרונות פינו נשים וילדים; "שודדי האוויר" הגרמנים ירו בהם בעת שנסעו. התמונה השאירה עלינו רושם נורא. בינתיים נפתחו החנויות בעיר, סוחרים התחילו למכור את סחורתם, ולקוחות לא חסרו... רובם היו אנשים מעברו השני של הגבול. בדרכנו למקום בו התארחנו ראינו עצורים מובלים משם. מוישה ואני ניסינו לנתח את המצב הפוליטי בעודנו הולכים. הייתה לי חותמת של הסתדרות פועלי ציון בכיסי, השלכתי אותה. למחרת רתם פוקס את סוסו ויצאנו לדרך חזרה. בדרך, בערך 25 ק"מ לפני טרנופול, ירדתי מהעגלה והמשכתי ברגל. נראה היה לנו שכך יהיה יותר נוח. ודאי שהיה זה יותר נעים. אנשי צבא צעדו, מכוניות נסעו, ראינו אנשים רבים. פה ושם שמענו יריות, והיה נדמה כאילו ירו ישר מעל לראשי. היו שם כמה זקיפים פולנים שנותרו במקום וירו, והחיילים הסובייטים השיבו להם אש. בהמשך הדרך היו מוטלים על הכביש שוטרים פולנים שנרצחו ואסירים פולנים הובלו משם, יחד עם אזרחים אחדים. כך הלכתי קילומטרים אחדים, עד שהתעייפתי. כשהבחנתי בסוס רתום לעגלה של הצלב האדום מתקרב, צעדתי לעברם ושאלתי אם אוכל לרכב איתם ליז'רנה. הם חקרו אותי בפרטי פרטים, הראיתי להם את התעודות שלי, ניקיתי את עצמי מחשד, ולבסוף הם לא הרשו לי לנסוע איתם. לא נותרה לי ברירה והמשכתי לצעוד. מאוחר יותר הגיעה עגלה קטנה. ביקשתי מהחייל והוא הרשה לי לעלות עליה. הוא היה יהודי ושוחחנו ביידיש לאורך הנסיעה. הוא אמר לי להסיר את השעון שלי ולהחביאו, שעון הוא סכנה, אמר. נסעתי איתו עד טרנופול. שם כבר הרגשתי בבית. טרנופול כבר הייתה סובייטית. אנשי מיליציה חמושים הסתובבו ברחובות, כשהם לבושים אזרחית עם סרט אדום על השרוול. רבים מהם היו יהודים. הכנסייה הפולנית בכיכר הדומיניקנית הייתה הרוסה. אנשים אמרו שזה היה המקום ממנו ירו אל עבר החיילים הסובייטים. גם בתים אחדים היו הרוסים, יחד עם יושביהם. שוטרים רבים נלקחו בכוח מבתיהם ונורו ללא משפט. פניתי לצעוד רגלית לעבר יז'רנה. כבר היה אחרי הצהריים. אבל בהמשך נסעתי – חייל לקח אותי ליז'רנה. כשהגעתי הביתה כבר היה חשוך. בבית כבר ידעו שהייתי בדרך, כי בית החולים הצבאי שפגשתי בדרך, שלא התיר לי להצטרף אליו, כבר הגיע ליז'רנה, התמקם בחדרים בביתנו, וסיפר [למשפחתי] שאני בדרך. נפגשנו כמכרים ותיקים. גם ביז'רנה התארגנה מיליציה והמפקד היה אוקראיני לאומני בשם טרנצ'וק. המטה שלהם שכן בביתו של דודיה בלאושטיין, שם שכנה מקודם תחנת המשטרה הפולנית. למחרת היום נפגשתי עם מוישה ביק, ד"ר ליטבק ואברהם חיים פאקט והחלטנו לפנות למפקד הצבאי ולדון עימו בעניינים שונים הנוגעים לאוכלוסיה היהודית. בין השאר רצינו לצרף מספר צעירים יהודים למיליציה. המפקד קיבל את בקשתנו, ובין הצעירים שהתגייסו הייתי אני, עם שמואל בין, מוניה שטייגר, בנו של יעקל, נפתלי חרפ ונחום, בנו של נחום יעקל. שמרנו בעיירה ביום ובלילה. היו התקפות של יהודים. בכפר פלאוווצ'ה הרג איכר מקומי יהודי ואשתו בנוכחות ילדיהם וקבר אותם בכניסה לביתם. הרוצח הועמד לדין בבית המשפט הסובייטי. שירתי במיליציה רק ימים אחדים. עד מהרה נתקבלתי לעבודה כדוור.
היו אלה זמנים קשים לאבי וליהודים אחרים במעמדו. הוא נכלל בקטגוריה של איכרים עשירים (קולאקים), ולכאלה "הוציאו את הנשמה". חשתי כאב לב. אבי, למשל, שהיה יהודי עמל, שכל ימיו עבד בשדה עבודה קשה כפועל חקלאי, שהיה קשור בחקלאות – נעשה כעת מנצל, פאראזיט?! ערב שבת אחד, כשהכין את הנחוץ לו כדי ללכת להתפלל, הוא נקרא אל מועצת הכפר. שם ישבו שני חברי מפלגה, והוא יכול היה לחוש את ריחו של הוויסקי שנדף מהם. בצעקות ודרישות הם לקחו ממנו כסף רב. אבי לא נבהל, אבל פחד שישלחוהו לסיביר, זה היה משהו שהיה ביכולתם לעשות. הם כבר שלחו לסיביר יז'רנאים רבים. הוא ראה מה הם עשו למתיישבים הפולנים, זה היה מחזה נורא. העירו אותם באמצע הלילה, משכו אותם מהמיטות, הורו להם לארוז חפצים אחדים, והסיעו אותם משם. היה ביניהם נפח זקן עם משפחתו. כל רכושם היה שני הקטר, פרה ושני כלבים. הוא עזב את כל אלה ובגילו המבוגר, עם ילדיו ונכדיו יצא לסיביר. הייתי היחיד מבני משפחתי שהצליח להתפרנס. באותו זמן בן דודנו פייבל אויארבך היה מתגורר איתנו. הוא הגיע מסאסוב, והיה מורה בבית הספר של יז'רנה. הוא סייע לנו מעט, וכך הצליחה משפחתנו להתקיים. כשהגיעו הגרמנים חזר פייבל לסאסוב, ושם נקלע למחנה הריכוז הגרמני. עם חיסולו של המחנה הוא ואחדים מחבריו התקוממו ואחדים מהם ברחו ליערות ושרדו שם. אני איתרתי אותו שנית ב- 1958, באמריקה. ביז'רנה החמיר המצב יותר ויותר. עזבתי את משרתי והתחלתי לעבוד בחלובוצ'ק ואחר כך בטרנופול. בתקופה האחרונה לפני פרוץ המלחמה הסובייטית-גרמנית התהלכתי ללא עבודה.
המלחמה פרצה. הגרמנים הפגיזו את הערים הגדולות, אבל גם לעיירות הקטנות לא הייתה מנוחה. הסובייטים גייסו את הצעירים. התחילה הנסיגה. יומיים לפני כניסת הגרמנים ליז'רנה עוד הייתי עם הורי ואחותי, אבל החלטתי לעזוב את יז'רנה ולהתפנות. לא הצלחתי לשכנע את חברי. הם לא רצו לעזוב. הגרמנים כבר הפגיזו את יז'רנה ואני עדיין הייתי בעיר. זה לא היה קל לעזוב את ביתי ולנסוע, כי בדרכים שררה בהלה. מטוסים גרמנים הפגיזו את הדרכים, הרחובות ופסי הרכבת. נתמזל מזלי ופגשתי בחצר שלנו יהודי מזבורוב – איני יכול לזכור את שמו – הוא היה רוסי, מנהל בשוק. הוא ארז את חפציו ויצאתי לדרך יחד איתו. נסענו על פי התכנית שלי. כבר היה ספטמבר. נסענו דרך צ'ברוב, ח'לובוצ'ק, נמנעים מלעבור בדרכים ראשיות והגענו לטרנופול דרך סמטה אחורית מטרנופול נסענו לפודבולוצ'יסק. למחרת היום בבוקר כבר היינו ליד הגבול הישן. שם נבדקו המסמכים שלנו, והורשינו להמשיך בדרך. לאורך הדרך הלכתי לפעמים ברגל, כי היה קשה לרכב . בוולוצ'יסק אמר לי בעל העגלה לקחת את חפצי ולהמשיך ברגל, והוא עצמו ברח משם בדהרה. הדרך לפרוסקורוב לא הייתה קלה כלל, אבל לאורך הדרך חיילים אחדים אספו אותי במכוניתם, ואחר כך איכר הסיע אותי. מטוסים גרמניים ירו על הנוסעים. הפחד היה גדול. כך ביליתי לילה שלם. עייף ויגע נשכבתי מתחת לצריף בקולחוז ושקעתי בשינה. התעוררתי כאשר עדיין היה חשוך, אבל הייתה תנועה רבה מסביב, קולות פיצוצים ויריות. עד מהרה קמתי על רגלי והלכתי עם כולם – חיילים ואזרחים התערבבו אלה באלה עם אנשי מיליציה, סוכני NKVD, כולם צעדו ברגל. אנשי הצבא לא רצו לקחת איתם אף אחד. לא שרר בינינו אמון, כל אחד חשד בזולתו, כיון שהיו מרגלים וטיפוסים חשודים בכל מקום והפחד היה גדול. כיתתי את רגלי עד פרוסקורוב, שם הצלחתי להשיג משאית לקייב. משם לדנייפרופטרובסק המשכתי באנייה על הדנייפר. האונייה הקטנה שלנו הוסוותה וכאשר התקרבו מטוסים גרמניים שהינו בקרבת החוף. סבלנו ממחסור במזון. ודאי היה זה נעים לשוט בסירה על הדנייפר, אל לא כמו שנסענו אז. כך הגעתי לדנייפרופטרובסק, עיר תעשייתית גדולה עם בניינים גדולים ויפים, מרכזי מסחר ענקיים, אבל כל זה לא נועד לי, היה עלי לברוח הלאה. ביליתי את הלילה בתחנת הרכבת, היו שם הרוגים ופצועים, אלפי פליטים המתינו שם, כולם רוצים להמשיך בדרכם מהר ככל האפשר. גשם חזק ירד, אנשים הצטופפו בקרונות הפתוחים, ממתינים לתחילת הנסיעה. הצלחתי להיכנס לקרון שכבר היה סגור, וכך נסעתי עד קובאן, בצפון הקווקז, באזור קראסנודאר. משם הועברנו לתחנת קרילובסקאיה. כאן יצאתי [מהרכבת] עם פליטים אחרים וכאן נשארתי.
בפעם הראשונה מאז עזבתי את הבית, אחרי טלטולים רבים, פשטתי את בגדי והתרחצתי. כאן היו קולחוזים, וחילקו אותנו ביניהם. אותי הציבו בקולחוז "אוקראינה". כל הפליטים קובצו במועדון, אנשי הקולחוז הגיעו ובחרו עובדים. אני נמסרתי ל"קוזק" שהיה בריגדיר. היה מספר קטן של קוזקים בקולחוז הזה, רובם נמנו על ה "אינורודניה", שהיה מעמד נמוך בימי הצאר. הם עבדו בשביל הקוזקים ממעמד גבוה יותר. הייתי עובד בשדה, ותמורת עבודתי קיבלתי אוכל, מעט גרעינים ומעט כסף. עבדתי שם חודש אחד. הגרמנים התקרבו מעט, רוסטוב כבר נפלה בידיהם, ושקלתי לנסוע הלאה. העניינים נעשו רעים יותר ויותר. הרכבות היו מגיעות עמוסות בפצועים ופליטים. האנשים בקולחוז התחילו להתארגן למלחמת פרטיזנים. קיבלתי היתר לנסוע הלאה, ויתרתי על שכרי ויצאתי לדרך. הרכבת הייתה מלאה פליטים, רובם יהודים. העמקנו לנסוע אל תוך הקווקז. תחנת הרכבת הגדולה הראשונה בה עצרנו הייתה ארמאוויר, כ- 75 ק"מ מקרילובסקאיה. על כל הקירות הודבקו כרזות עם סיסמאות: האויב יושמד, הניצחון הוא שלנו. החיה הנאצית תתרסק במאורתה הרכבת לקחה אותנו הלאה דרך כפרי הקווקז, ואף על פי שהייתי נתון במצב קשה, שכחתי את כל זה והסתכלתי על נופי הקווקז, נותן למחשבותיי לנדוד, כל כך התרגשתי מן היופי. נסענו ימים אחדים. קשה היה להשיג מזון, ובמיוחד לחם. לא שילמנו עבור הנסיעה. הגעתי לדרבנט, עיר בדגסטן, דרום הקווקז. תעשיית המזון במקום זה הייתה מפותחת, והיו כאן מפעלים רבים לשימורי מזון. גם יהודים חיו כאן. היה בית כנסת, ובשבת הלכתי להתפלל. משם יצאתי לעיר המבצר מחצ'קאלה על הים הכספי. העיר הייתה מלאה פליטים. הצלחתי לעלות על ספינה ולהפליג לקראסנובודסק, במרכז אסיה. משם הייתה הדרך פתוחה לטורקיסטן ולאוזבקיסטן. רכבות נסעו לשם, אחת אחרי השנייה, כולן מלאות בפליטים הנוסעים לטשקנט. הדרך הוליכה לטורקמניה, שבירתה אשחבאד נמצאת לא רחוק מן הגבול הפרסי., מרחק כ- 18 ק"מ. הרכבת עצרה למשך שעה בערך. בתחנה פגשתי קבוצה גדולה של יהודים פולנים, והחלטתי להישאר שם.
מקום ריכוז הפליטים בעיר שכן ברחוב קרל מרקס 7. ל- NKVD היו שם סוכנים, שהתיימרו להבריח אנשים אל מעבר לגבול הפרסי, גבו מהם כסף לצורך ההעברה, ואחר כך הסגירו אותם לידי ה- NKVD. נפלתי בפח הזה, יחד עם אחד מטרמבובלה, עזריאל דינר. נעצרנו והועמדנו בפני משפט צבאי. כך קרה שנעצרתי באשחבאד: בעיר זו, כל מי שמקרוב בא היה נתון למעקב על ידי סוכני הNKVD שהציעו להעבירו אל מעבר לגבול הפרסי באופן לא חוקי. הסוכנים היו מטורקמניסטן. פרובוקטורים כאלה נגשו אלי פעמים אחדות, כשהם מציעים להבריח אותי מעבר לגבול, אבל סירבתי. אז קיבלתי פקודה לעזוב את העיר תוך 24 שעות. כעת, כשפרובוקטור כזה ניגש אלי והציע להעבירני את הגבול תמורת כמה מאות רובלים, נטינו, עזריאל ואני, לקבל את הצעתו. הם לקחו אותנו, וכשכבר היינו מחוץ לעיר בשדה, אנשי NKVD חיכו לנו, פתחו בירי וצעקו: ידיים למעלה. המוביל שלנו נעלם לפתע, ואז נעצרנו. מפקד הקבוצה של ה - NKVD היה מאיר שפר, והוא פתח איתנו בשיחה ביידיש. הוא אמר: ממזרים יהודים טיפשים, רציתם ללכת לכותל המערבי, עכשיו יירו בכם. בנין ה- NKVD נמצא במרכז העיר, לא רחוק מהתיאטרון. כשעברת לידו, היית בטוח שזהו מבנה מאיר פנים. טרגדיות נוראות התרחשו בבניין. איש לא יצא חופשי מהמקום הזה, או שהוא נורה למוות, או שנשלח למחנה כפייה בסיביר. החקירה ארכה כחודש ימים, יום ולילה עם הפסקות קצרות. כאשר ישנתי הם העירו אותי והמשיכו בחקירה. אחרי שסיימו את החקירה הם הביאו אותי בפני בית משפט צבאי. הגנתי על עצמי. המשפט ארך שלושה ימים וקיבלנו את פסק הדין. עזריאל דינר מטרמבובלה נשפט למוות ואני "רק" ל- 10 שנים עבודת פרך במחנה בסיביר. שלחו אותי לדרום אוראל. לפני כן ישבתי שלושה חודשים בכלא אשחבאד. ב-15 לפברואר 1942 הגעתי לטורינסק, ושם הושארתי. זה היה מחנה גדול והעצורים עסקו בעבודה קשה 12 שעות ביממה. הגעתי לשם חולה, נפוח ומכוסה פצעונים, כך שלא שלחו אותי לעבודת פרך במשך חודשים אחדים. כאשר הרגשתי קצת יותר טוב, שלחו אותי לעבודה. העבודה הייתה מעל לכוחותי. חליתי שוב והוגדרתי נכה. מאותה שעה התחלתי לעבוד כספר – זה היה הרבה יותר קל. הועסקתי בעבודה זו עד 1957. ב- 1943 נשלחתי לוורכנאיה טאבדה. שם השלמתי את עשר שנות המאסר שלי. כאשר שוחררתי השתקעתי שם ל- 6 שנים נוספות, עבדתי עד מרץ 1957, שאז נסעתי לפולין. |
|
|
JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of
the translation. The reader may wish to refer to the original material
for verification.
JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions.
Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.
Ozerna, Ukraine
Yizkor Book Project
JewishGen Home Page
Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 5 Dec 2020 by LA