[עמ' 89-90] על התפתחותה של העיירה ליפא פישר, תל אביב יהודים תרמו תרומה גדולה להתפתחותה של העיירה יז'רנה, בראש ובראשונה למראה החיצוני. בתי היהודים, במיוחד החדשים שבהם,  ניכרו לעיין בחזותם הנאה. הם היו גבוהים יותר, ונבנו מלבנים על יסודות מוגבהים. הגגות כוסו פח. בתי היהודים היו יותר נאים גם מבפנים. הרצפות היו עשויות עץ, ונקרעו בהם חלונות רחבים. הייתה לכך השפעה על האוכלוסייה הלא-יהודית. בתים קטנים חדשים התחילו להופיע בתחומם, וגגות הקש שלהם הוחלפו בגגות פח. היהודים השפיעו גם בתחומים אחרים. כך, למשל, בעלי המלאכה הלא-יהודים הטובים ביותר היו אלה שלמדו את מקצועם מיהודים. בכלל, ליהודים היו ביז'רנה שורשים עמוקים. כבר היו כאן יהודים בתקופת המלך הפולני סובייסקי, שהיה הבעלים העיקרי של העיירה. המסחר היה באותה תקופה בידיים יהודיות. כל החנויות והאכסניות השתייכו ליהודים. בערך בשנת 1860 האחוזה היז'רנאית של הברון לובומירסקי הועברה לידי יהודי, מנדל ימפולר. לאחר התמוטטות הסדר הפיאודלי שוב לא עלה בידו של הנסיך הפולני לנהל את הנכסים החקלאיים, וכמו שסופר, הוא ירד מנכסיו. ימפולר, מצד שני, הסתגל לתנאים החדשים והקים גן פורח על האדמות הנטושות. כך יצא שימעה של האחוזה היז'רנאית, שנוהלה על ידי יהודי אדוק,  בכל האזור. באחוזה היה גם מפעל למשקאות חריפים. המפעל היה ממוקם בבניין מודרני, עם ארובה גבוהה. בעוד בית החרושת נחרב ב- 1915 על ידי החיילים הרוסים הנסוגים, הארובה נותרה על כנה עוד שנים רבות אחר כך. בראשית המאה העשרים נבנתה טחנת הקמח המכנית הראשונה, על ידי ר' וולף פישר. בניית טחנה זו, אשר נתנה שרות לכל האזור, הייתה בעלת משמעות גדולה להתפתחות הכלכלית של העיירה. בין בעלי המקצועות החופשיים יש לצין את ד"ר הירשהורן, שעד 1910 היה הרופא היחיד בעיירה ובכל האזור. הרוקח היחיד, עד 1940, היה לודוויג מינץ. נראה ששני אלה היו  הראשונים בעיירה במקצועם. הם הגיעו ליז'רנה סמוך ל- 1880. עוד היו מורים אחדים מבית הספר של הברון הירש. לפני מלחמת העולם הראשונה חיו בעיירה כמה אנשי רוח, ביניהם סופרי יידיש כמו שמואל יעקב אימבר, וא. מ .פוקס ששמעם יצא בעולם כולו. יש לדעת כי בעיסוקים אלה היהודים עלו על שכניהם הלא-יהודים. ולבסוף יש להזכיר את – ה"צדיק". רבי שלמה (חרפ), שהיה בנעוריו רוכל, והועלה למדרגה גבוהה ע"י רבי מאיר מפרמישלן, כמו גם על ידי רבי לוי יצחק מונסון משושלת רייזינר. החצר שלו הייתה ידועה בעולם החסידי ומשכה לעיירה חסידים רבים מרחבי הממלכה האוסטרו הונגרית. האוכלוסייה הלא-יהודית גם היא רחשה לרבי כבוד רב. בריחתו של הרבי לווינה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמה קץ להימצאותה של שושלת רבנית ביז'רנה. [עמ' 90] אויף מיין קבר ש.י.אימבר זון מיינער, טאנץ אויף מיין גרוב, איך הער דיין געזאנג, רוף מיך ביים נאמען און הויך קוש מיך אין שטילסטן געדאנק זעץ דיך אנידער אין גראז – גראז איז דאך דא אויף מיין גרוב – און טראכט, אז צווישן טויזנט האב איך אויך דיין ליב. וינה, 1921

[עמ' 91-97] בעלי מלאכה ועסקים קטנים ביז'רנה גאדל פוקס תורגם על ידי הבת, חיה פינקלשטיין יז'רנה לא פיגרה בשום תחום אחרי עיירות יהודיות אחרות  בגליציה וסביבתה, לא במסחר ולא במלאכה. היו בעלי מלאכה מכל הסוגים: נגרים, נפחים, פחחים, בנאים, סנדלרים, פרוונים, אופים, קצבים, סבלים וכו'. אלי חרפ ושלשת בניו היו בנאים מאד ידועים. היה להם בית חרושת גדול מאד והם עבדו בכל הסביבה. כל העבודה נעשתה במלאכת כפיים. גם ישראל סוקולסקי היה מפורסם בסביבה – הוא נחשב לפחח הטוב ביותר. עד מלחמת העולם הראשונה, הוא עבד בקאז'ינה יחד עם שני בניו. לא יהודים רבים רכשו את מיומנותם כשעבדו אצלו. הוא זכה לכבוד גדול מיהודים ומגויים. גם החלוצים למדו אצלו את המיומנות לפני עלייתם לארץ ישראל. נפתלי היה בנאי טוב. הוא היה אחראי על בניית מבנים לאנשים פרטיים ואף לממשלה. הוא בנה את בית הקהילה, את קיר התמך ברחוב השוק שתמך את המקווה – מ[ביתו? חנותו של? ] משה וויזלטיר עד יעקב פורוועל. הוא גם בנה את שני בתי הכנסת והכנסייה. היו כמה פחחים יהודים בעיירה: יצחק לכוביץ תפס מקום נכבד בקרב משפחת בעלי המלאכה. הוא היה גם עובד קהילה, חבר מועצת הקהילה ושמש בבית הכנסת. הוא העסיק את בנו יחד עם עובדים נוספים. געצעל הפחח היה עסוק בהתמדה בענייני יומו ובעבודה מתמשכת להביא פרנסה למשפחתו הגדולה. היו גם מאיר זילברברג, אברהם קורצרוק ואחיו שלמה. זה האחרון היה חייל אוסטרי ונפל בשבי  רוסיה (1915) ומעולם לא חזר. כל אלה היו שוליות של יצחק לכוביץ. שוליה נוסף היה יהושע פוקס, שנמצא כיום בלונדון. החייט ברל ברנשטיין היה בעל מלאכה טוב וגם היה אדם בעל מצפון. הוא היה "בעל קורא"  בבית הכנסת הקטן. היו לו גם ילדים מכובדים: אחד היה רופא, ד"ר ניסן ברנשטיין; השני היה רופא שיניים והשלישי, משה, היה חייט. היה ביז'רנה גם סנדלר בשם ברל ברנשטיין. הוא גר במרכז העיירה והיה איש עסקים מכובד. עבדו אצלו שכירי יום, לרוב לא יהודים. היה גם סנדלר בשם מוניה בלאושטיין, שלמד את המקצוע אצל ברל. מן הראוי להזכיר את הנשים התופרות. בתיה זילברברג הייתה ידועה כתופרת בגדי הנשים הטובה והעסיקה כמה נערות, יהודיות וגויות, כתופרות. רייזל קורצרוק, אחותה של בתיה, עבדה גם היא כתופרת. מלבדן היו גם מומחיות להלבשה  תחתונה לנשים – שתי האחיות רחל ואסתר בראון. הפרוון יוסף אוקון תפר מעילי פרווה וכובעים לאיכרים מהפרוות הטובות ביותר וגם מכלי מיטה – אלה היו הלבוש הלאומי של הנשים המקומיות. לכך נדרשה, יש לציין, מומחיות מיוחדת. את תוצרתו הוא היה מוכר בירידים. ביז'רנה היו מלאכות ובעלי מלאכה שלא היו כל כך שכיחים. למשל מניח הרעפים וצובע הבגדים. האיכרים היו מביאים את בגדיהם, תוצרת בית, וצובעים אותם לצרכיהם הפרטיים. [הצביעה] נעשתה רק בצד אחד [של הבד]. בשתי המלאכות האלה עסק איש אחד והוא - רב ישראל ווינטר. בקיץ היה מתקן גגות ובחורף היה צובע בדים לבגדי הקיץ, במיוחד לגברים שבכפר. הקצבים זכו למקום מכובד בעיירה. אני זוכר כמה קצבים: הרש כץ, שבח ברון,  גרשון קורצרוק, אברהם קורצרוק ולייביש רוזנפלד. זה האחרון השאיר אחריו דור של קצבים - שלשת בניו: יצחק, יהודה-הרש ואיזק-וולף. גם נתן בראון החשיב עצמו אחד הקצבים הצעירים בעיירה.   טחנות תבואה וכבישת שמן כדאי להזכיר גם את היוזמות הקטנות כגון טחנת גרעינים וכבישת שמן שנוצר מזרעי פשתן וסיבי קנביס. האיכרים היו מביאים את המוצר הגולמי ואז טוחנים אותו כאן. את הטחנה הם הפעילו בכוחם הם וכך גם את מכונת הפקת השמן. כל איכר, שהביא את גרעיניו, סובב את אבן הטחינה בכוחו הוא... בעל הבית של הטחנה היה לוקח תשלום עבור השימוש במכונה; הוא גם היה עובד בעצמו כטוחן והיה מתחזק את הטחנה כך שהתוצר הסופי יהיה לשביעות רצון המשתמש. אפשר לכלול את הטוחן בעיסוקו זה בין בעלי המלאכה. בזמנים ההם, לפני מלחמת העולם הראשונה, היו המתקנים הללו מאד פרימיטיביים, אבל מאוחר יותר הבעלים הכניסו שיפורים בעסקיהם. למשל, מכונת כבישת השמן, שהייתה פשוטה ביותר, הוחלפה במכונה אחרת, מיוצרת במפעל, שפישטה וקיצרה את  העבודה ואת משך הזמן ואף שיפרה את המוצר המוגמר. ביז'רנה, היו 2-3 מיזמים כאלה. זישע פרלמוטר טחן קמח וייצר שמן  למחייתו, יחד עם בניו. גם אחד שאול גולדברג עסק בכך והשתמש במכונות חדשות, שהיו נושא לשיחה ביז'רנה ובסביבה. כך היה גם עם אהרן קורצרוק. העונה הבוערת הייתה לפני פסח וחג המולד. בדרך כלל, התקופה שלפני החגים הייתה תקופה של שיגשוג מסחרי בכל העסקים הקטנים. הסוחרים ובעלי המלאכה היו מתכוננים לקראת תקופה זו, ומחכים בציפייה, כי רווחתם הכלכלית, בשאר החודשים, הייתה תלויה בתקופה זו.   בעלי מלאכה יהודים לפני מלחמת העולם השנייה למעשה, לא היה שינוי גדול בשיעור בעלי המלאכה היהודים ביז'רנה בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. מעט בעלי מלאכה נשארו מאז המלחמה העולמית הראשונה, אך מאוחר יותר הגיעו חדשים ממקומות אחרים וגם צעירים, שלמדו את המלאכות ועבדו באופן עצמאי. הנפח ישראל סוקולסקי נפטר בשנות השלושים; בריל, הסנדלר, חזר וניהל את בית המלאכה שלו. הוא כבר היה מבוגר ונפטר בשנות ה-20. הנגרים לא חזרו כלל אחרי מלחמת העולם הראשונה. יצחק לכוביץ הפחח, עזב לאמריקה. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נותרו מבין בעלי המלאכה הוותיקים החייט בריל ברנשטיין, שעבד יחד עם בנו משה. החייט היהודי השני היה עזריאל פולק. מיכ'ל אלטמן, שעסק אף הוא בחייטות, עלה לארץ ישראל בשנת 1939, והיום מנהל עסק חייטות בחיפה. אחיו, פסח אלטמן, היה בעל סנדלריה עד שנת 1937, עלה גם הוא לארץ ישראל ומנהל, בחיפה, בית מלאכה לנעליים אורתופדיות ויש בבעלותו גם חנות נעליים.  שמואל אלטמן, יצרן רהיטים, חבר ב"גורדוניה", עלה לארץ ישראל בשנת 1936 לחיפה.  הוא מנהל שם בית חרושת לרהיטים ומשמש כיו"ר איגוד בעלי המלאכה שם. היו שני פחחים: מאיר זילברברג ומשה ארדריך; זה האחרון היה חדש בעיירה. היה גם נגר חדש בשם פינק. הוא גר ביז'רנה מספר שנים. הוא היה בעל מלאכה יהודי טיפוסי. הוא קיים מצוות, היו לו זקן ופאות והוא עבד קשה לפרנסת משפחתו הגדולה. היו לו שישה ילדים - שלושה מהם הכרתי היטב.  ביתו הבכורה, שרה, הייתה בת 16 כשפרצה המלחמה. בית המלאכה שלו היה ממוקם בבית מגוריו. הוא היה קם מאד מוקדם ועובד עד חשכת הלילה. באופן כללי רוב בעלי המלאכה היהודיים בעיירה חיו כך. הצעירים בתקופה הזו, שרצו לעלות לארץ ישראל למדו גם הם מקצוע. יעקב קריץ, לדוגמה, למד מקצוע בזבורוב והיום הוא מנהל חברת "חרות" בחיפה. רוב בעלי המלאכה בעיירה עבדו לבד, ללא פועלים, למעט מתלמדים. בכל אופן היו יוצאים מהכלל ששכרו עובדים כמו פסח אלטמן, שמלבד שוליות הוא העסיק פועלים גויים.  היו הרבה שוליות לא יהודים שלמדו את המקצועות מבעלי מלאכה יהודים מומחים. משסיימו את לימודיהם הם נחשבו בעיניהם כבעלי מלאכה טובים. לרוב הם גם הקדישו יותר תשומת לב לעבודתם... הם פשוט באו לעיתים קרובות יותר. כל הספרים ביז'רנה היו יהודים. היו שני ספרים, שניהם זה מקרוב הגיעו. אחד היה יהושע שוורץ מטרנופול, והוא עבד עם יאשה בלסר. יהושע שוורץ היה אביו החורג. אז הגיע השני, ברגר. הוא היה החתן של המורה הנזל שטייגר, זכרונו לברכה. המספרה שלו הייתה במרכז העיירה והיו לו שוליות ועובדים. הספרים ביז'רנה היו בעלי מקצוע מוסמכים. יהושע שוורץ הגיע למקום דרך בלסר; היו נוהגים לקרוא לו "הרופא". מלבד תספורת, הוא היה עוקר שיניים, שם כוסות רוח, ו"מרפא" חולים. היו גם מה שנקרא "מיילדות"  "או "בובס". היו אלה חוה שרמן (אשתו של משה השמש), סלקה הבובה, וגם אשתו של שוורץ הספר.  גם היא שמה כוסות רוח ו"ריפאה"  בשיטות "מודרניות": היא הייתה נותנת אספירין וחינין. היו שני זגגים. שולם בלייך, שהיה בעל חנות קטנה במרכז השוק ליד שאר חנויות הקהילה. התושבים המקומיים, כמו גם אלה מהכפרים בסביבה היו מביאים אליו חלונות כדי שישים בהם שמשות.  עבודות גדולות יותר היה מבצע אצל לקוחותיו. רב שולם היה מלומד בתורה. לאחר יום עבודה היה הולך ללמוד תורה בבית המדרש. הזגג השני היה רב יצחק קריץ. זכרונו לברכה, אביהם של שמעון ויעקב קריץ, שניהל את עבודתו בכבוד. הוא היה יהודי לאומי ובעל חשיבה מתקדמת. בהזדמנות הראשונה הוא שלח את בנו הצעיר יעקב לארץ ישראל. שנים מספר אחר כך, ב 1935 הוא  חיסל את כל רכושו ועלה לארץ יחד עם משפחתו, הוריו ובנו הנוסף שמעון.   מאפיות לפני הקמת המאפיות ביז'רנה, היו הנשים היהודיות אופות עוגות עבור חנויות ובתי אוכל. הן היו אופות בתנורים ביתיים רגילים, שהיו מצויים בכל בית כמעט. לפעמים הדרישה למאפים לא הייתה גדולה - כל עקרת בית הייתה אופה בעצמה לכבוד שבת. כך, בהפתעה, "נחת" על יז'רנה אופה מקצועי, בשם רב אייזיק מנטל. זה היה בתחילה המאה. הוא הקים בעיר מאפייה מודרנית עם ציוד מכני. הוא בנה בניין מיוחד עם מספר חדרים, כנדרש בחוק באותו זמן. עסקיו שגשגו במהירות והיו לו מספר עובדים. המאפים היו משווקים בעזרת סוס ועגלה מיוחדים, לא רק לתושבים המקומיים אלא גם לכפרי הסביבה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, המאפיה הוחרבה, אבל  מאוחר יותר, כשהחיים שבו למסלולם, חידש העסק את עבודתו. בסביבות שנות השלושים, נפתחה מאפיה נוספת בעיירה, בבעלות לייזר זלץ. הוא היה מלמברג. גם המאפיה שלו הייתה מודרנית עם ציוד טכנולוגי ופעלה על פי כל כללי ההיגיינה. חייבים לציין, שאלה היו המאפיות היחידות ביז'רנה ובסביבה כולה, שלא הייתה קטנה. בתקופת חגי הנוצרים, במיוחד חג המולד, היו המאפיות עמוסות עבודה. זה היה הזמן בו אפו אלפי "קוליצס" (מעין חלות קטנות),  לא הייתה אפילו משפחה נוצרית אחת שלא היו לה המאפים הללו - שנאפו במאפיות יהודיות - לרגל החגים שלהם. לקראת פסח, היו מכשירים את המאפיות לאפיית מצות. הרבי היה מעורב אישית באפיית מצה שמורה.   פונדקים יז'רנה הייתה ממוקמת על הנתיב טרנופול-למברג, על מה שנקרא "דרך הקיסר"; כך שהקשר בין שני מרכזי המסחר העיקריים עברו דרכה. מאחר וכל אמצעי התקשורת, שלפני מלחמת העולם הראשונה, היו בעזרת סוס ועגלה, נבנו פונדקים לאורך כל הדרך. הבתים הללו שימשו למגורי בעליהם, אך גם שימשו כפונדקים, בהם יכלו עוברי האורח לאכול, לשתות ואף ללון. ביז'רנה עצמה, היו ארבעה פונדקים; כולם נבנו קרוב לדרך, כך שהעגלונים לא יצטרכו להרחיק עם עגלותיהם העמוסות לעייפה. אחד מהפונדקים המצליחים הללו היה שייך לרב ראובן פישר, אביו של וולף. כל בעלי הפונדקים היו "מסודרים" היטב; בקיץ ובחורף היו  אנשים שונים שנעו בדרכים, סוחרים מכל הסוגים, נוסעים רגילים בעגלות רתומות לסוסים, שהיו מכוסות. חסידים, שהיו עולים לחצרות הרבנים ולא אחת הגיעו מרחוק, היו מתאכסנים בבתים אלה. פונדק כזה היה גם לרבי שלמה חרפ, אצלו בדרך כלל התאכסנו חסידים שבאו אל הרבי. אחד הפונדקים היה בבעלותו של יעקב צ'צ'קס, זכרונו לברכה. זה נשאר עומד על כנו עד מלחמת העולם השנייה, אך כבר לא שירת כל מטרה בגלל המודרניזציה של אמצעי התחבורה. מחסומי הגבייה היו אף הם חלק מהתקופה הזאת. בכניסה לעיירה, עד מלחמת העולם הראשונה, היו נקודות הביקורת הללו, שבהן היו גובים סכומי כסף שונים מאלה שנכנסו לעיירה ממקומות שונים. מחסום הגבייה היה ממוקם לפני הגשר בכיוון טרנופול. שען- מוטל ביק; אביו היה מורה, בינה ביק. נהגי כרכרות ועגלות: הניק פויירשטיין, סוניה פוקס.

[עמ' 98-99] מסחר ביז'רנה ליפא פישר כמו בעיירות אחרות בגליציה, זאת יש לציין, גם ביז'רנה היה המסחר בידיים יהודיות. כך זה היה עד שנות השלושים. אפילו במקומות שבהם התקיימו "כיסים" של סוחרים לא יהודים, החנווני היה יהודי. היו אלה היהודים שקנו את היבולים מהאיכרים. היו סוחרים נודדים שעברו בין הכפרים וקנו תוצרת לא מעובדת מסוגים שונים. סוחר התבואות עבר עם סוס ועגלה וקנה את התבואה מהאיכרים במקום גידולה. הארגונים הממשלתיים לא הציגו קשיים מיוחדים ואפשרו את המסחר. כל מה שנזקקת לו היה להיות בעליו של רישיון מתאים, ורישיונות כאלה ניתנו ללא הגבלה. ענפי מסחר שונים התפתחו ביז'רנה. בראש ובראשונה מסחר בתוצרת חקלאית. סחורה זו, שהסוחרים קנו מהאיכרים, כללה את כל סוגי התבואה, תפוחי אדמה, סלק, בקר, סוסים, פשתן, צמר, דבש ועופות. סביב כל המוצרים האלה נעשתה סביבתה של יז'רנה למרכז פעילות גדול. היו שם סוחרים גדולים, שהסיעו מאות קרונות עמוסים בכל סוגי הסחורה שנזכרו לעיל מתחנת הרכבת של יז'רנה. חלק מזה נועד ליצוא. הסוחרים האלה היו קונים לרוב את המוצרים מסוחרים קטנים יותר, שהם, כמו שנזכר, קנו אותם ישר מהאיכרים. בשנות המלחמה, 1914-1918, נחלש המסחר וחזר להיקפו הקודם רק עם שיקומה של פולין ועם חזרת הדברים למהלכם הרגיל. מאוחר יותר היקף המסחר עוד התגבר. * * * לא היו ביז'רנה חנויות סיטונאיות, היו רק קמעונאיות. עם זאת, לא כולן היו זהות. היו חנויות גדולות עם הרבה סחורה, וחנויות קטנות עם מספר קטן של מוצרים, וגם מוצרים אלה נמצאו בכמות קטנה. היו גם מה שנקרא "חנויות כל בו" שבהן אריגים, מוצרי עור, מוצרי ברזל ומכשירי רדיו, פחם ועץ, מתנות, ומסעדות, בירה למזיגה, עץ לבניין וכו'. היו גם מוצרים אחרים, אותם לא יכולת להשיג ביז'רנה, היה עליך לנסוע לעיר גדולה יותר על מנת להשיגם. אלה היו מוצרים כמו ביגוד מוכן, נעליים ועוד. גם חנות ספרים "אמיתית" לא הייתה ביז'רנה. גם לקניית חומרי בניין מכל הסוגים היית צריך לנסוע לעיר גדולה יותר. בשנות ה-30, כשהתחילה התחבורה באוטובוסים, יהודים הקימו עסק של אוטובוס. האוטובוס הראשון שנקנה היה די משומש, ולא האריך ימים... הוא הוחלף בחדש. קו האוטובוס היה על הכביש הראשי טרנופול-זלוצ'ב. הנהג היה פולני שהובא ממקום אחר. לאחר הרבה שנים, לפני מלחמת העולם השנייה התחילה להיות נפוצה, ביוזמת מנהיגים פולנים ואוקראינים, תעמולה חריפה נגד עסקים יהודיים. הם לא החמיצו שום הזדמנות להמחיש כיצד סוחרים יהודים חיו על חשבון התושבים הלא-יהודים. מחוץ לקואופרטיבים {האוקראינים}  היו נאספים מדי יום ביומו סוחרים לא יהודים ודוחפים את היהודי מחוץ לבית העסק שלו, אפילו לפני הגעת הנאצים, יימח שמם וזכרם שרצו לחסלו ממש. זו הייתה, כפי שקראו לה "מדיניות אזורית".

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 7 Dec 2020 by LA