[עמ' 9] במרתף השואה משמאל לימין: חיים גוטפריד, חנה ירדני, אלישבע יפו, סופיה הליצ'ר-אנדרמן, מנחם דול, יעקב קריץ, יצחק חרפ, שלמה שנהוד, אבא כץ, יהושע גליקמן, יעקב סגל, טובה פוקס, חיים זמורה   [עמ' 10] בחודש ינואר שנת 1966 קם, ביזמתו של פרופ' מנחם דול וב השתתפותם של פסח אלטמן, יצחק חרפ, ליפא פישר ושמעון קריץ, ועד ארגון יוצאי יזירנה אשר החל בפעולתו להנצחת קדושי העיירה. הוועד הציב לוח זיכרון בהר ציון והוציא את ספר הזכרון הזה. לקריאת הוועד נענו רבים וכן טובים מיוצאי יזירנה בארץ ובתפוצות והגישו עזרתם: החברה היזירנאית "בני שלמה" בארצות הברית, עם מזכירה יוסף זילברברג בראשה ; איגוד יהודי יזירנה שומרי מסורת, ומזכירו משה פוקס. כן גם חברים בודדים רבים, ביניהם : יוסף פוקס, לוטה פרנקל, רבקה שוואלב, נ. קלמן -- מארצות הברית; החברים אטל שפינדל, חנה כץ, דוד קורצרוק -- מקנדה; החברות פפי שארר עם הבנות, הלנה פוקס -- מאוסטרליה ‎ ;‏ יצחק וולף כץ מבראזיל; ד"ר נורברט קאלאפער וד"ר בנציון רוזנפלד -- ממערב גרמניה ‏ יעקב כץ ז"ל -- מצרפת. ובישראל : ד"ר ראובן אבינרי, בנו שטייגר, דבורה ושלמה גוטפריד, דבורה גלעדי, יואל חאראפ, הרמן רוזה, רגינה גינזברג, מיכאל אלטמן, מגיסטר סופיה האליטשר-אנדרמן. יבואו כולם על הברכה. [עמ' 11-12] יהודי יז'רנה יהושע פוקס (סאם פוקס), לונדון נתרם על ידי נכד אחיו, מיכאל שיין מאמר זה נכתב במקור ביידיש ותורגם לאנגלית על ידי ילדיו של הכותב, סיריל ולילי פוקס הנוסח האנגלי תורגם לעברית על ידי גל פודר – פולינובסקי ומובא כאן בשינויים קלים.   העיירה יז'רנה יושבת על הדרך בין זבורוב לטרנופול במזרח גליציה. הרב של יז'רנה, ר' זליג אופטוויצר, היה מקושר דרך משפחתו לזבורוב ולטרנופול. רב הקהילה של יז'רנה – ר' לוי יצחק (מונסון) – היה מקושר לשושלת רייזנר החסידית, ועמד בראש חצר ואחוזה חסידיות שהיו גדולות יותר מהחצרות והאחוזות של רבני הקהילה בטרנופול ובערים סמוכות אחרות. כמאתיים שנה לפני כן, הקיסרית מריה תרזה מאוסטריה סיפחה את גליציה לאימפריה שלה והפכה אותה למושבת כתר. היא שלחה חלק מהאוכלוסייה היהודית האוסטרית להתיישב בקרב האיכרים הגויים האוקראינים והפולנים באזור, גלות לא פשוטה עבור היהודים. נציג הכתר בעיירה היה יהודי אדיב ושמח-לעזור בשם מנדל ימפולר. הוא ניהל אורח חיים יהודי הגון ושמר מצוות. היה בבעלותו שטח אדמה  בן כ- 2,000 מורג [למעלה מ-11,000 דונם], ובו נחל וטחנה; האדמה שלו הייתה שופעת שדות פוריים. הוא דאג לבניית בית כנסת גדול, מקור גאוותה של העיירה. הייתה גם החצר היפהפייה של רב הקהילה, ובה שערים מעוטרים נפלאים. בניין ציבורי גדול אחר, שבו גברים צעירים מהעיירה יכלו לשנן תלמוד וללמוד בבית המדרש, נבנה בידי יהודי עשיר, יהושע פלאום. דוגמאות למשפחות יהודיות אופייניות וחשובות היו משפחות פוקס, חרפ וגוטפריד. שמו של אבי היה חיים פוקס, ושמה של אמי פייגה פוקס. סבי מצד אבי, אברהם משה, וסבי מצד אמי, יצחק שלמה, היו קרובי משפחה, שניהם ממשפחת פוקס. שני סביי הגדולים היו בין המתיישבים הראשונים שנשלחו על-ידי מריה תרזה. אבי היה נוסע לכפרי הסביבה הסמוכים וסוחר עם האיכרים הגויים. אנחנו שלושה אחים עכשיו. אחינו הרביעי, הרש וולף פוקס, הושמד יחד עם יהודים אחרים מהאזור בידי הנאצים הרצחניים בשנת 1942. אחי הגדול, אברהם משה פוקס, הוא סופר יידי ידוע, המתגורר כעת בישראל. אחינו הצעיר הוא י. א. ליסקי (איתמר יהודה פוקס), עורך השבועון הלונדוני היהודי  די איידישע שטימע (הקול היהודי). הוא גם כותב שירים, סיפורים קצרים וחיבורים. אני עזבתי את יז'רנה ב-1914, ומאז אני מתגורר בלונדון. משפחת גוטפריד, שאליה אנחנו קשורים בקשר נישואין, היגרה גם היא ללונדון בתחילת המאה. אחד מאבי אבותיהם, ר' אברהם גוטפריד, הגיע [ליז'רנה] גם הוא עם המתיישבים הראשונים מאוסטריה. במשך שנים רבות הוא שימש כגבאי של בית הכנסת הגדול. משפחת חרפ הייתה גם היא מוכרת מאוד בעיירה. אנשים היו לנים בביתם כשביקרו את רב הקהילה. מסיבה זו הבית שלהם היה תמיד רועש ומלא-חיים. משפחת חרפ אחרת, שניהלה אורח חיים "נאור" יותר, ניהלה חצר עבור קבוצה מהחברה הגבוהה שלנו, שכללה את ד"ר הירשהרן, מרדכי מארדר, לודוויג מינץ הרוקח ושמריה אימבר, המורה לעברית בבית הספר הממלכתי של הברון הירש – אחיו של נפתלי הרץ אימבר ואביו של שמואל יעקב אימבר, המשורר היידי, ממשפחת המשוררים המפורסמת אימבר (שאחד מהם כתב את מילות "התקווה"). בקבוצה היה גם יעקב בלושטיין, מנהל בית הספר, ויוסף פלדמן, המורה לפולנית בבית הספר, וכן בניהם ובנותיהם. זו הייתה הקבוצה האינטלקטואלית יותר בקהילה שלנו. כשעזבתי את יז'רנה ב-1914, היו בה כמה מאות יהודים. סיפרו לי שרק אחד מהם, יצחק עזריאל פולק, נותר בחיים לאחר השואה שהייתה בשנים 1945-1939. מי ייתן וזיכרונותיי יהיו צרורים בנשמותיהם של יהודי יז'רנה הטובים והחפים מפשע, שנטבחו ללא רחמים בידי הרוצחים הנאצים במלחמת העולם השנייה, 1945-1939.   הערות העורך סאם פוקס (1969-1892) הגיע ללונדון בשנת 1913. הוא שימש כשוליה של אמן לוחות מתכת ביז'רנה, ובסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 פתח עסק משלו בלונדון. במהלך מלחמת העולם השנייה הוסבה רוב הפעילות במפעל שלו לטובת מיניסטריון המלחמה. הוא פרש מעבודתו כמה ימים בלבד לפני מותו בגיל 77.   [הערה בעברית, בגוף הספר, בשולי המאמר המקורי ביידיש:] האירועים ההיסטוריים, שנמסרו במאמרו של יהושע פוקס ז"ל, נוסחו לפי תפיסת המחבר עצמו. מ.ד [עמ' 13-14] הצדיק מיז'רנה מאת: גבריאל הרמן גרין,  בואנוס איירס מה הן שנים? שנים הן כמו גלים. אדם מנסה לשחות במעלה הזרם, אבל הגלים תמיד חותרים במורד והשנים נעלמות רחוק ועמוק יותר לתוך העבר. כך נעלמו כבר הרבה, הרבה שנים. כבר התנסיתי ונדדתי  בארצות רבות, רבות, ושנים רבות כבר עברו מאז נטיתי את אוהלי כאן על גדות לה-פלאטה. ובכל זאת אני זוכר את עיירתי יז'רנה, או כמו שקראו לה היהודים אוז'רנה. זה היה מקום הולדתי ושם התגוררתי עד שנתי העשירית. עיירת הולדתי יז'רנה בולטת בין כל עשרות, אולי מאות הערים והעיירות שעברתי בהן בצעירותי, וכשאני נזכר בה, אני ממש רואה אותה לנגד עיני. אני רואה את בתי העץ הנטויים, את הבארות השבורות שבלעו לעיתים  קורבנות, ואני רואה אפילו את צריחי הכנסייה המשתרעים במרחק וכאילו קוראים: בוא, צא מהעיר הזאת, ראה את העולם. אם תרצה לחזור לא תלך לאיבוד, אנו נראה לך את הדרך... הייתי ילד, ילד עני ועזוב, יתום. כך נדדתי בתוככי העיירה, מחטט בכל מה שנקרה בדרכי, וראיתי הכול, ובעיקר ראיתי את הדלות, שבתוכה חייתי. היו ביז'רנה חנויות יהודיות רבות, ומסחר יהודי עירני התנהל בכיכרות השוק. אבל איש לא אמר שיהודי יז'רנה התקיימו ממסחר, כיוון שעל פי תפיסתי הילדותית כל מה ששמעתי היה, שיהודי יז'רנה התקיימו בזכות הצדיק, ר' שלוימה חרפ. ר' שלוימה לא בא משושלת של רבנים, אלא היה בנו של פונדקאי. הוא היה תלמיד חכם ומתמיד, ועד מהרה יצא שמו בכל האזור בשל ידענותו. פעם אחת, כשפרצה שריפה ביז'רנה, ובית אחר בית נהרס ועלה בעשן, והרוח נשאה את האש אל רחוב היהודים, ואל חצר הרבי – אז – כך שמעתי מספרים – הלך ר' שלוימה'לה להתפלל לה' ודבר מופלא קרה: אף שהרוח נשבה אל המקום בו עמד ר' שלוימ'לה. יכולת לראות בברור שהאש נלחמת ברוח, מאבדת מכוחה ונסוגה. היו אפילו אנשים שאמרו שראו במו עיניהם כאילו יד פלאית הדפה את האש אל הרוח, וכולם היו בטוחים שזו הייתה תוצאת תפילתו של הצדיק הצעיר, ר' שלוימה'לה, שנאבק ברוח. כך ניצלו כל תושביה היהודים של יז'רנה מהאש הנוראה. מאז נפוץ שמעו של ר' שלוימה'לה, ויהודים מהונגריה, בסרביה ורומניה באו לבקש את ברכתו. מאז נודע כי ר' שלוימה'לה אינו מבריק רק בידענותו  אלא גם בעניינים ארציים, מפני שהיה איש חכם שנתן עצות נבונות לכל אלה שבאו לראותו. כך ידעו כולם שהעיירה, לפני זמן רב, כמעט ונחרבה בשריפה, אבל תודות לר' שלוימה'לה העיר שרדה, ותושביה היהודים התפרנסו מן החסידים שבאו אל ר' שלוימ'לה לבקש ברכה ועצה. איך יז'רנה שלי התפתחה אחר כך, זאת איני יודע, כי כבר עברה כמחצית המאה מאז עזבתי אותה. אבל דבר אחד אני יודע, שבן נכדו של הצדיק מיז'רנה ר' שלוימה'לה הוא כעת נשיא של התאחדות (יהודי) גליציה בארגנטינה – זהו הנשיא שלוימה קוולר, שכמובן נקרא על שם (סב) סבו המפורסם, ר' שלוימה'לה. (הערה: מוצאו של שלוימה קוולר בקוזולוב – מ.ד) [עמ' 15-19] מיזירנה לארץ-ישראל חנה מרדר-ירדני, קרית ביאליק , לפנים היה היה... כך מתחילות כל האגדות. השואה הפכה אלפי קהילות ישראל באירופה לאגדה, לאגדה טרגית ומזעזעת; הן היו ואינן עוד. היה היתה עיירה יז'רנה, בה נולדנו, בה גדלנו, בה חיו אמותינו ואבותינו, אחיותינו ואחינו -- וראו: הם אינם עוד!... יז'רנה היתה עיירה תוססת-חיים, בחינת מדינה עצמאית בזעיר-אנפין, על חיי התרבות שלה, על שכבותיה הסוציאליות המגוונות ועל מלחמת הקיום של כל אחת מהן, על פרנסי הציבור, גבאי הצדקה ופשוטי העם, על מפלגותיה ומלחמת הדעות והבחירות ביניהן, על בני נוער עובדים ונוער לומד, "נוער הזהב" שלה. זכורתני אותו בית קטן, בן שלושת החדרים, אשר על הגבעה, מרכז חיי הרוח, "הפרלמנט" עם מלחמת הדעות של נושאי הרעיון הציוני. החדר הגדול היה בידי "הציונים הכלליים"; אבי מרדכי מרדר ז"ל היה דוברם הראשי והרוח החיה שלהם. ואליהם מסונף "הנוער הציוני", דור ההמשך של "הציונים הכלליים" הזקנים, שבהנהגתם עסקו החברים: משה אלטמן, משה קלמן, ויליק לאופר, מניה הזלנוס ומוניו מצברוב -- כולם אבדו בשואה זיכרונם לברכה; ואיבדל לחיים אנוכי, בת הזקונים של יושב ראש הציונים הכלליים. בשני החדרים האחרים התכנסו: באחד -- הנוער של הפועל הצעיר--"גורדוניה"; שם היתה פעילה אחותי לוטה. ובחדר השני -- הרויזיוניסטים ; שם היה פעיל גיסי (בעל אחותי הבכירה שרה). וכך, בשבתנו בבית אבא מסביב לשולחן לסעודות שבת וחג נמשך במשפחה הוויכוח הנצחני בין נציגי שלוש המפלגות מן הבית אשר על הגבעה. וכשאמי היתה מזכירה, כי שבת היום ואין במריבות אלה משום עונג שבת, היו הכול משיבים: "מה איכפת לך, הרי זה התענוג שלנו"...   בית ציוני אכן, זוהי דמות טיפוסית של בית אבות בעיירה היהודית על מלחמת הדעות שבו. אבי, יליד זבורוב, גדל בבית הורים חרדים ואדוקים, שנשאו נפשם לגדל את בנם-יחידם לתורה ולרבנות. אולם הוא היה עצמאי בתודעה ובשיפוט, בעל נפש רגישה ופיוטית, ‏ וכבר בגיל צעיר מרד במוסכמות של בית-אבא, קרא בהיחבא את ספרות ההשכלה על-יד הגמרא. התבסם מיצירות גיטה, שילר וזולא, ואף נהג לדקלם פרקים מיצירותיהם. וכך רכש לו בכוחות עצמו, כאוטודידאקט, השכלה רחבה, נמשך אל האמנציפאציה, שהתפשטה בזמנו בעולם הנאור וכפר בדעות קדומות נושנות. תמיד עקב בדריכות על הנעשה בעולם הגדול, ואף החל להדביק ברעיונות אלה את חבריו ובני נוער אחרים בלהט אמונתו, בכושר השיכנוע ובכישרון הדיבור, שחונן בהם. אמי ז"ל, גדלה בבית הורים מתקדמים. ייחודו של בית זה מצא ביטויו בעובדה, שהוזמנה הביתה מורה פרטית לחינוך ארבע הבנות. היה זה דבר בלתי שכיח בכלל, ובייחוד כשהתכנית החינוכית כללה לימוד שפה זרה שנייה נוסף על פולנית, וכן לימוד בהליכות נימוס ואורחות תרבות כלליים. ואמנם, חינוך זה נשא פרי, שניכר היה באמי בשקט הנפשי שבה, בחכמת החיים שלה, בהתנהגותה האצילית. הופעתה של אמי היתה תמיד מסודרת ומטופחת כהלכה, אם כי לא תמיד היו לה "חיים קלים". מיזוג נדיר זה של קוטביותם של אבא ואמא נתן אותותיו בחינוך הילדים בבית. עירנות רוחנית, רגישות והרקעת שחקים של אבא - מזה, אצילות טבעית, שקט נפשי וחכמת חיים של אמא - מזה; שתי התכונות השכינו חן וחמימות, תרבות וחיים, שיש בהם עניין בבית. בהשפעת חברו הגדול ממנו, יהושע רדלר-פלדמן, הלא הוא הסופר ר' בנימין, הפך אבי לציוני מובהק ונלהב. במשך שנים עבדו תוך שיתוף פעולה בעיירה ואחר כך עמדו בקשרי מכתבים עד עצם ימי המלחמה והשואה. ואכן, מאז הקדיש אבא את עצמו, את כל-כולו, בכל להט נפשו ומרצו לתנועה הציונית והיה לוחם באומץ לב את מלחמותיה, נגד הימין הדתי מזה, ונגד השמאל החפשי מזה. במיוחד הרבה לפעול בתקופת ההכנות להפצת השקלים ולבחירות לקונגרסים. אז היה אבא מגייס כל כוחות נפשו והיה דרוך למאבק. היה מזמין מרצים מפורסמים מן החוץ לדבר באספות הבחירות בבתי-המדרש, אולם בדברי הפתיחה שלו באספות האלו היה מתלהב, היה חוצב להבות. ודבריו, שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב ועשו נפשות למפלגתו. זכורתני, פעם ביום בחירות לקונגרס נוכח אבי לדעת, כי שני שוקלים- בוחרים, שהבטיחו לו קולותיהם, שוהים מחוץ לעיר, הלא הם: רחל שליטא, בתו של הרב שליטא והסבא של פרימעלע פייערשטיין ; שניהם נסעו לזבורוב. מה עשה? - שכר עגלון על עגלתו ושלחו לזבורוב להביא את האנשים לקלפי. כן חילק הרבה שקלים ללא תמורה וכיסה אחר-כך את הגירעון מכיסו הוא, ולא משום, שהיה לו יותר מדי, אלא שגורל הבחירות היה יקר לו עד כדי נכונות לחסוך מפיו ומפי בני ביתו!   העפלה אבי היה מעלה דברי ביקורת על המנהיגים הציוניים במרגלה, שבפי הבריות: איזהו ציוני כללי? - זה שלוקח כסף מיהודי שני ושולח ארצה יהודי שלישי... וכדי להוכיח אמונתו ברעיון העלייה, תיכנן עליית המשפחה ארצה. בראשונה שלח ארצה את בתו הבכירה, אחותי שרה, ובעלה יצחק חרפ עם נכדתו, שאהבה כנפשו. אחריה עלתה הבת השנייה, אחותי לוטה. אולם גודל הקרבן, מבחינת הצער והיסורים, ‏ ניתן לשער, היה מחמת עלייתי אני, בת הזקונים במשפחה. לאחר מאבק נפשי קשה התירו לי לצאת להכשרה חלוצית, דבר שלא היה שכיח אז; הייתי התקדים הראשון בעיירתנו לעניין זה. סרטיפיקטים לעלייה ליגלית לא היו, החלטתי על-כן לעלות כמעפילה בעלייה בלתי ליגלית. הורי לא עמדו בדרכי. אולם התלאות, שנתנסיתי בהן, והצער, שגרמתי להורי -- היו כבדים מנשוא. בקונסטנצה שברומניה העלו אותנו, אלף נפש, לאניית-משא קטנה להובלת תפוחי-אדמה בשם "קטינה". תפוסתה לא הספיקה אף לחמש מאות איש. לא היו בה כל סידורים לנוסעים ולא שירותים נאותים. אולם לאחר שבועיים של ניסיונות התקרבות לחוף ישראל ושל בריחה בחזרה ללב ים בשל מעקב הצי הבריטי, נתקעה ספינתנו על שרטון על יד חוף שומם של האי כרתים; האנייה שקעה וטבעה מיד לאחר שהספקנו לעלות לחוף. פעמוני האזעקה וקריאות ה- S.O.S הזעיקו לעזרתנו אניית מעפילים שנייה בשם "ציפו", שנסעו בה בדחיסות 700 נפש, ואף אנו, אלף נפשות נוספות, הצטרפנו אליהן. שבע מאות זקנים, נשים וילדים, ללא כל מיטען ורק לבושם לעורם, הספיקו להגיע אל החוף, כשהם נישאים על כתפי אנשי ההגנה, שחיכו לנו בליל גשום ואפל ; הנותרים נדונו לנדודים נוספים. אנו מצאנו את עצמנו עד-מהרה בבית אריזה אחד, רטובים ורועדים מקור, ואוכלים לראשונה, לאחר חודש נדודים, לחם טרי וחלבה, גם שתייה חמה. למחרת גם זכינו לאמבטיה חמה ולאוכל מבושל, שהעניקו לנו שליחי התנועות, שבאו לקבלנו ולפזרנו בקרב מקומות הקליטה, שנועדו לנו. כל-אותו זמן ציפו אבא ואמא לידיעה ממני, ונפשם כלתה מדאגה. באותה תקופה הגיעו אליהם שמועות על אניות, שנורו על-ידי הבריטים וכי נפלו קרבנות מקרב מעפילי האנייה שטבעה (ואנייתנו טבעה!) וכן על אנייה שנשרפה. כשהגעתי לבית אחותי, בארץ, מצאתי שם מכתבים רבים מהורי, שהיו כותבים יום-יום ומתחננים להודיע להם שמץ דבר על גורלי. והנה קטע אחד, המסמל דבקותם של הורי בעלייה, שהיתה להם מקור ניחומים בעת צרה: "האגדה מספרת, כי שיבת ציון, בימות המשיח, תהיה כרוכה בגלגול מחילות ובחיבוט הקבר - נראה, שכך נגזר, שלא יהיה קל ליהודים לחזור לארצם. הצער והייסורים שלנו גדולים הם, בידענו, כי עליית המעפילים הבלתי-ליגלית יש בה מטעם גילגול מחילות. אנו מהלכים כל הימים מזועזעים ונדהמים, שוקלים בנפשנו, שמא חטאנו לך, בתנו, בתיתנו לך לנסוע בדרך מסוכנת זו. בלילות אין אנו ישנים כלל, אין עוד כוח לסבול ולשאת דאגה ופחד אלה. אולם, אם נגזר עלינו לסבול עקב עלייתנו א נ ו ארצה -- נקבל זאת באהבה..." כל חייו של אבא היו קודש לאידיאל של תחיית עם ישראל בארצו. חלומם של אבא ואמא היה לעלות ולהצטרף לילדיהם בארץ האבות -- אולם לא זכו לכך...

תלמידים יהודים בבית הספר העממי הממשלתי ביז'רנה, עם מורם י. פוקס

במרתף השואה האדונים יעקב סגל וליפא פישר לפני הסרת הלוט מעל לוח הזיכרון של קהילת יז'רנה

[עמ' 20-24] הצוואה של הקדושים שלנו מאת: מנחם דול, חיפה מיידיש: תקוה ניב הקדושים שלנו השאירו לנו צוואה של “זכור תזכור”. שלא נשכח את רוצחי עמנו, שנאזור את כל כוחותינו כדי לגלות לעולם את פרצופם הרצחני. לגלות את פשעיהם ולהביאם לדין. זאת שמענו מפי הקרבנות בעת שהובאו להשמדה. זאת שמענו אפילו מפי היודנראטים דקה לפני מותם שלהם, אז הם הבינו גם את הטרגדיה של עמם. שנינו, אנוכי וצילה הליצ’ר, באמת אזרנו את כל כוחנו כדי לחפש ולמצוא את ריכארד דיגה, רוצח היהודים אשר היו כלואים במה שכונה "מחנה העבודה יז’רנה" ולהביאו למשפט. מסירות נפש יוצאת דופן גילתה צילה למען מטרה זו. ברגע שנסתיימה המלחמה וגורשנו מבז’ז’ני לשלזיה, התחלתי לחפש את דיגה. ידעתי שמוצאו של הרוצח מביטום אשר בשלזיה. לכן שמתי יהבי במשטרות הביטחון של קטוביץ, של וורשה, של וורוצלב, וגם במיניסטריון הצדק בוורשה. בשנת 1947, כאשר גרנו בזמבקוויצר (שלזיה התחתונה), הוזמנו אשתי ואני לבית המשפט למסור עדות על פשעיו של דיגה ביז'רנה. על שאלתי השיב השופט “אם מבקשים מכם עדות, מן הסתם הרוצח כבר נתפס”. חלפו חודשים ולא שמעתי דבר בעניין דיגה. התחלתי לשאול בכל הרשויות כדי לדעת מה התחדש  בנושא, אולם לא קבלתי תשובה. אף השופט עצמו לא ידע דבר, אך שיער שדיגה ברח לגרמניה. * * * * * * צילה הליצ’ר הבינה מהר מאוד, עוד בתקופת הנאצים, שצריך לברוח כדי להינצל, בפרט כשראתה את מעשי הנבלה שדיגה נקט בהם כלפי היהודים ביז’רנה. היא יצאה מן העיירה עם מסמכים אריים כנערה אוקראינית וכך נעה ונדה וזכתה להישאר בחיים. לאחר שעזבה את העיירה התחילו חיי הנדודים הטרגיים שלה. הפחד מפני כל אחד, שלא יראה, שלא יזהה ולא יסגיר אותה. בכל פעם נהגה להחליף את הדירה וגם את אזור המגורים, אך דבר לא עזר, עד  שנתפסה וישבה כמה חדשים, עמדה בחקירות נוראות של אנשי הגסטפו, ונשלחה לבסוף לעבוד בגרמניה. צילה, זו הבת של אם דאגנית ומגוננת, עברה שבעה מדורי גהנום. להקשיב לדבריה - סומרות השערות, קשה להאמין שאדם יכול לעמוד במצבים שכאלה. אני מציין זאת רק כעובדה. צילה עצמה הייתה צריכה לספר. כל עברה עמד לנגד עיניה גם אחרי המלחמה, והזיכרון לא נמחה. לאחר המלחמה, כאשר צילה ציימר, הליצ’ר מבית אביה, התגוררה באאכן, מערב גרמניה, ונפגשה עם עורך דין בקשר לפיצויים, היא ספרה לו את קורותיה בתקופת הנאצים והשם דיגה עלה. בשמעו זאת אמר לה עורך הדין שהמשטרה מחפשת עדויות נגד פושע מלחמה בשם ריכארד דיגה, והעביר ישירות למשטרה את המידע אשר קיבל מצילה. רצה המקרה ובשנת 1959, כאשר משפחת ציימר חיפשה דירה, נקלעה לדירה שעל שלט הכניסה שלה הופיע השם ריכארד דיגה. צילה, בראותה את השם הזה, קפא דמה בעורקיה וליבה הלם בחוזקה. הייתכן שכאן גר אותו דיגה, רוצחם של יהודי יז'רנה? האם הוא חי כאן בשלווה עם בני משפחתו? כך חשבה לעצמה צילה. בהתרגשות מיהרה להתייצב בתחנת המשטרה, והדבר כבר דווח על ידי עורך דינה למשטרה. אולם התברר שהאיש הוא בן דודו של דיגה האמיתי, שליטו של מחנה העבודה ביז'רנה. ובעיירה קטנטונת ליד הגבול השוויצרי, בוילה יפה, גר לו ריכארד דיגה עם בני משפחתו. כסף, זהב ודולרים לא חסרו לו. הוא ממש שחה בזהב וחפצי ערך. כאן לא פחד מאיש, וכי מי יכירנו כאן? הוא חי לו ,כמאמר האמרה, "כמו אלוהים בצרפת". את היהודים חיסל, ומי יגלה וימסור אותו? הוא ידע שתגיע התיישנות לפשעי המלחמה, וגם פשעיו יתיישנו, אז יעזוב את העיירה ויתיישב בברלין, או ישוב לביטום כגיבור. אך לבסוף הוזמנה צילה אל התובע ד"ר אנגלברג בוולדסהוט. הוא חקר אותה במדויק  על כל הנושא והראה לה צילום של דיגה, אשר צילה זיהתה אותו מיד. הוא הציע לה להתלוות אליו אל העיירה בה מתגורר דיגה. וכך, כשהיא מלווה בתובע ובמשטרה הם יצאו לדרכם ברכבת המהירה. אפשר לשער את הפחד וגם את השמחה שאפפו אותה. הנה, היא תעמוד פנים אל פנים מול הרוצח. היא תזהה אותו ואל מול פניה הוא ייאסר. לאחר נסיעה של 24 שעות הגיעו לעיירה ופנו אל בית המשפט. היה עליהם לחכות זמן מה ואז הכניסו את דיגה. צילה זיהתה אותו מיד ובהתרגשות לא נשלטת פרצה מפיה צעקה: הנה הוא רוצח היהודים!!! חיוור כמוות ניצב דיגה. גם הוא זיהה אותה. היהודייה הזאת, "היהודייה המלוכלכת" עמדה כעת מולו. הוא ידע שעכשיו כבר אין טענות ואין חכמות, הוא זוהה ונאסר. מאוחר יותר הועבר לוולדסהוט והושם ב"בית הבראה". עתה עמדה לפנינו המשימה לאסוף עדויות ולגייס הוכחות. עדויות אחדות הציגה צילה מיד במקום. צילה קיימה את צוואת קדושי יז'רנה. מופלא הוא עוז רוחה, לנסוע 24 שעות עם אנשים זרים, ובנוסף לכך גרמנים,  להביט בעיניו של הרוצח ולהזכיר לו את מעשיו. זו גבורה ללא ספק, והכוח שדחף לכך הייתה הצוואה "זכור תזכור". זה קרה, כאמור בשנת 1959, 14 שנה אחרי המלחמה ו- 16 שנה אחרי חיסולם של יהודי יז'רנה. הגברת הניה הליצ'ר, אמה של צילה, הודיעה לנו כי דיגה נאסר. כך, בעזרת "יד ושם", התחלנו לאסוף עדויות. זו רשימת העדים שמצאנו: אוסטרליה: גברת פעפא שארער ושתי בנותיה  ברוניה ופרידה קובה: דורה בלאושטיין - ביתה של צינה בלאושטיין ישראל: אנוכי ואשתי, מר ריסקי (אנגל) - שחקן בתאטרון היידי הפולני, אשר היה במחנה ארה"ב: ניו יורק , ברוקלין,: אינזש, איזידור שטיינברג מברשטשטוב  - היה במחנה העדויות החשובות והראשיות היו בכל אופן של צילה ואמה, אך לבקשתו של התובע בוולדסהוט  כולנו מסרנו את העדויות שלנו ובכולן הואשם דיגה בזוועות שביצע. אולם, הדבר לא הגיע למשפט. התובע הודיע ל"יד ושם" שדיגה תלה את עצמו בכלא. זה היה סופו של האיש אשר במשך למעלה משנתיים, באופן נורא ובדם קר, רצח כ- 20,000 יהודים ביז'רנה. מן הסתם לא רצה לעמוד  פנים אל פנים  מול היהודים המעטים שנותרו בחיים ולתת להם את הסיפוק ש"השף דיגה" , לבוש בגדי אסיר, עומד מול בית המשפט המפרט אחד לאחד את מעשי הזוועה שלו, הנוראים בעוצמתם. יימח שמו וזכרו.   במרתף השואה משמאל לימין: מנחם דול, שלמה שנהוד, יעקב סגל, יצחק חרפ, יעקב קריץ, שמואל אלטמן

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 30 Dec 2020 by LA