[עמ' 498–494] מסקארזשיסקו, דרך ”עמלער“, אל תוך היער נתנאל ארליך, גבעתיים תרגמה מאידיש רות רוטנברג, בעזרת המחבר   אוקטובר 1942 משטר העבודה הבלתי יתואר בבית החרושת לנשק בסקרזישקו, אגף וורק צ', ההתנהלות של מפקחי העבודה אל היהודים, בנפרד מהפולנים – היתה סדיסטית רצחנית. כל יום נופלים אנשים כמו זבובים. הם נופלים יותר מהמכות הרצחניות, מאשר מתנאי העבודה והרעב. אבל גם מהצד השני של גדר התיל אין בטחון בחיים. גם שם מחכה המוות על כל צעד ושעל. במצב דברים טרגי וחסר תקווה זה נדרש כוח רב לקבל החלטות אמיצות כדי להטיל עצמך אל תוך הזרועות של ה“חירות“, וכל אחד שהיו לו רק יד ורגל, נתן את חלקו עבור ההצלה של אלה המעטים שנותרו. כאשר נודע לנו, בסוף נובמבר 1942 שמחנה ”עמלער” בסטאשוב עדיין לא פונה – אז כותב שורות אלה, ביחד עם מנדל טננבוים (אשר, דרך אגב, באותו זמן היה חולה בטיפוס) קפץ מעבר לגדר התיל, בדרך לכיוון סטאשוב. חלשים ומותשים, בעיקר מנדל, נכנסו לאיכר בסטארכאוויץ. אבל במקום לעזור, האיכר ביחד עם הגיסים שלו לקח אותנו למשטרה (זנדרמריה). תוך כדי הנסיעה הזאת המצאנו טריק, בהבהירנו שאנחנו שליחים של הפרטיזנים, אשר נשלחו לבצע פעולה מסוכמת, ושאם יקרה לנו משהו אז החברים שלנו, שנמצאים בסביבה, יציתו כנקמה את הבית שלהם ביחד עם כל הכפר. הטריק הפיל על האיכרים אימה גדולה והם שחררו אותנו מידיהם. מאותו אירוע, לא היה לנו כמובן יותר אימון גדול לשכנים הפולנים שלנו. ברדת החשיכה התחבאנו בבית קברות פולני ומיד נפלנו לתוך שינה עמוקה. כשהתעוררתי בבוקר ניסיתי להעיר את מנדל – אבל לשווא. התברר למרבה הצער, שהוא לא החזיק מעמד במאמץ הגדול – ונרדם לנצח. בלב כבד התחלתי להמשיך לבד את הדרך המסוכנת הקשה לסטאשוב. בדרך פגש אותי איכר, אשר הציע לי להסתלק, כי בדיוק לפני יומיים ירו שם בשני יהודים שנמלטו מסקארזשיסק. בראותו את צורתי כיבד אותי האיכר בחלב והראה לי להיכן להימלט. ההתנהגות האנושית של הגוי הזה הדהימה אותי והפיחה בי כוחות מחודשים. אחרי 3 ימי נדונים, שבמהלכם לא פעם אחת נרדפתי ע“י פולנים – הגעתי בסוף לסטאשוב, וכבר באותו הלילה התגנבתי למחנה ”עמלער“. החברים שלי: שלום, אלטער ומאיר לייזר הרשקופ, מעכל בוכבינדער וירוס–לאווסקי – קבלו אותי כאחים וכיבדו אותי בכל טוב. נשארתי שם למרות הסכנה שנשקפה מהמשטרה (זנדרמריה) ומהמנהלים הגרמנים של עמלער, שטומף ואיימער, אשר פיקחו לעיתים קרובות על המחנה, בחיפושים אחר שוהים בלתי לגאלים. אני סיפרתי על התנאים הנוראים בסקארזשיסק, שלא לדבר על השגץ הרצחני הפולני קאטלענגא, שכל יום הרג כמה יהודים. מסרתי גם פרטים על סטאשובאים שמתו ”מוות טבעי“, כגון: אהרון פרידמן, יואל גולברג ונוספים. בנוגע למיכאל גלאט, אשר נורה בניסיון לקפוץ מעבר לגדר התיל וכיוצא בזה. כאשר התחבאתי במחנה נאסרתי פעם אחת בעת ביקורת לילה, על ידי מפקח מחנה גרמני. התקרב אלי המנהיג היהודי של המחנה, שאניצקי (שמילאלע), הבהיר לי שיוכל להצליח לשחרר אותי אם ייתן למנהל מתנת יד. וכך היה. למחרת שוחררתי. אבל לא ידעתי ולא היה לי לאן ללכת כי בחוץ רחשו השומרים (כבאים) הפולנים והמשטרה הגרמנית. אז יצאתי מדלת אחת ונכנסתי בשנייה, והתחבאתי בעליות הגג (בוידם), ולא פעם אחת קפצתי מהם וביניהם כאשר הגרמנים יורים אחרי. כאשר התקיימו הביקורות האלה, ניספו הבלתי לגאלים: שיינדל סאלניק, שתי האחיות וויינבוים, יאסקולקע ואחרים. בלי להתחשב בסיכון הגדול תמכו בי תמיד החברים במחנה ולא נתנו לי לצאת לרחוב וגם כאשר הגרמנים הבהירו באופן חד משמעי שאם יתפסו יהודים בלתי לגאלים בתוך שטח המחנה – הם יירו בכל יושבי המחנה. #1499;אשר בסיכומה של הודעה, ניגש אלי שאניעצקי, והבהיר לי את הסכנה הכללית, הגיב דודל קויפמן (שחי בישראל) ”הוא אומנם בחדר שלנו, אבל חלילה לא נגרש אותו. שיישאר כאן כל עוד הוא יכול“. אבל המצב הזה של הבלתי לגאלים במחנה נעשה יותר קשה, כאשר בימים הראשונים של ינואר 1943 התחילה האקציה (גירוש) לצויזמער (סנדומיירז). הבדיקות התכופות האלה במחנה שלוו בהלשנות של פולנים, תבעו כמעט מידי יום קורבנות חדשים. באותו הזמן נפלו שניים: אלי ווינער, נפתלי ביטשיסקערמאכר (עושה שוטים), מנדל ווקסלר, חיים ווינציקסטער ואחרים. האדמה התחילה לבעור מתחת לרגליים. באותו זמן גם לי קפאה אצבע של הרגל, שהקשתה עלי מאוד את הריצה ממקום מחבוא אחד לשני. אגב, מי שריפא לי את האצבע, מובן, מבלי שאיש יידע, היה הרופא היהודי של המחנה בערגסאן. בלית ברירה החלטתי ללכת ליער. יחד איתי הלך גם השותף הקטן שלי שאלתיאל כענטשינסקי –גערשט. כאן התחילה סידרה חדשה של צרות, הכפור והרעב הציקו כל כך שאפילו בעייפות ובחולשה הגדולים לא יכולנו להירדם בלילות הראשונים. אבל גם כאן לא זנחו אותנו החברים מעמלער. בנצלם את עובדי הכביש בדרך ביער גאלאייוו, הם, בכל פעם כאשר הם רק יכלו, השליכו בכמה מקומות: לחם, נקניק, גפרורים, סיר, קומקום וכד'. ראויים לציון מיוחד שלושת האחים הרשקופ. הם עשו בשבילי כל מה שרק אפשר היה לעשות בתנאים האלה. בחודשי החורף הקשים, חוץ מהאירועים ”הרגילים” היה עלינו לעמוד בהתמודדות קשה עם הטבע – והתנחמנו באשליה שהנה תיכף יבוא האביב והמצב שלנו ישתפר באופן ניכר. אבל התאכזבנו מרה. במקביל להגעת האביב התחילו להופיע כל פעם פורעים אשר רצו לפגוע בשארית פליטי היער, אשר התרבו בינתיים עם הגעת מעט יהודים שלא יכלו להמשיך להתחבא יותר אצל הגויים ”שלהם“. הפורעים האלה כולם עברו בעיקר דרך המשטרה הפולנית עם קאטשמארסקי בראש. באחת מהפרעות, אשר התרחשה לא רחוק מהנחל (סטאוו), נפלו אישתו וילדיו של יצחק לאווטשיק, דוד פוקס, משה בער קירשנווורצעל, האחים באמשטיק ומרדכי גאלדפעדער. הלומי יגון מהצער על מותם של האחים שנפלו ללא עוול בכפם על ידי המשטרה הפולנית של ”עצמנו” – התחלנו לראות מחדש את מצבנו הטרגי חסר התועלת. מששילמנו מחיר כל כך גבוה – התחלנו להסתיר עצמנו מכל פולני. ובכל פעם כשהבחנו במישהו היינו בורחים מהר ככל האפשר ומתרחקים כמה קילומטר, כדי גם לטשטש את עקבותינו. במשך הזמן אמנם נפלו בידיים פולניות כל המשפחה של מרדכי יאסקולקע, האופה בוזעם מרחוב אפטער ולמל בעקער. הצליח להינצל אבע, הבן של זלמן החייט, אשר הצליח לברוח בעודו כבול. אגב, כל הקבוצה הצליחה להינצל בזכות אביש בולווע, אשר האמין שהוא יצליח לברוח לפני שיוביל את הרוצחים אל האנשים. * כל זמן שעמלער המשיך להתקיים בסטאשוב וכל עוד ה“עמלריסטים” סייעו לרבים מאיתנו ככל שהתאפשר – לעיתים קרובות תוך סכנת נפשות לעצמם – היה גם אז המצב שלנו קשה, אבל ללא השוואה נהיו תנאי חיינו המרים קשים עוד יותר עם החיסול של מקום העבודה ב“עמלער“. הקבוצה שלי, אשר הורכבה רק מחבר'ה עניים, התקיימה חודשים רבים רק מתפוחי אדמה, פטל, סלק, וקצת מציפורים שנתפסו, אשר אחרי הקינים שלהן עקבנו במשך היום כדי להורידם בלילה. בחודשים אלה התמקמנו בדרך כלל קרוב לטשייקעוו, כפר אשר יושביו התנהגו אלינו בצורה הרבה יותר אנושית מכול האחרים בסביבה, בעוזרם לנו לפעמים עם קצת תפוחי אדמה וכדומה. פעם אחת, תוך כדי הליכה לפנות בוקר עם שאלתיאל כענטשינסקי, להביא מים, הבחנו פתאום מרחוק במעיל צבעוני ילדותי מתנועע ברוח. כשהתקרבנו יותר פגשנו ילדה זרוקה כבת 4–5 שנים. לקחנו את הילדה איתנו. הילדה דיברה רק פולנית וסיפרה שהיא ממיעלעץ ושהובאה לכאן על ידי פולני. אני עשיתי בשביל הילדה כול מה שרק ניתן היה בחושבי אגב כך: אולי מישהו מתעניין כך גם באחותי הקטנה ואולי אוכל גם אני, בזכות ילדה זאת, לעבור את התקופה המרה הזו. עשינו בשביל הילדה את המקסימום. הבאנו אוכל מהאיכרים. קצת עזר גם לייבל שווארץ. אבל לדאבונו לא ניתן היה להחזיק אותה בחיים. מיום ליום נחלשה הילדה, קיבלה חום גבוה ולבסוף השיבה את נשמתה הכשרה, התמימה. התכוונו למסור את הילדה לגויים, אבל כל מאמצינו לא יכלו, במצב הטרגי הזה, להתמודד ולמנוע את הסוף הבלתי נמנע העצוב. גם היום אחרי כל כך הרבה שנים כשאני נזכר בילדה נופלת עלי עצבות גדולה והעיניים רטובות מדמעות על הגורל של עם, אשר מילדיו נשללה אפילו הזכות האנושית האלמנטארית: הזכות לחיות! בקבוצה שלנו נמצאו גם שני ילדים של פינטשע (פנחס) דאמבראווסקי. כאשר אחת משתי האחיות הלכה פעם העירה לקבל משהו מנוצרי מקומי, תפסו אותה הפולנים והעבירו לידי המשטרה. האחות השנייה הלכה לחפש אותה וגם נכחדה. אבל לא רק כמה מאיתנו הושמדו באופן כזה או אחר. היו גם מקרים אשר בהם נקרעו מאיתנו קבוצות שלמות, וביניהם גם חיילים משוחררים. פעם אחת, כאשר הקבוצה שלנו הוקפה על ידי המשטרה הריטווינית (משטרה גרמנית מהכפר ריטוויאני ליד סטאשוב) נורו 22 חברים, וביניהם: דוד גלאט עם הבחורה שלו, איטשע דייטלצווייג, מאיר טעפאר, לייבל שווארץ, אישתו של אבעלע ווינציקסטער ועוד. בפעם אחרת נפלו: שרה קירשנווורצל ואימה, אישה מלודז' בשם בירגנצוויג עם שני ילדים קטנים ועוד ועוד. בקבוצה שלנו חיה גם האישה של חיימל ווינציקסטער, אישה אינטליגנטית, חכמה ולוחמנית. עם מילותיה המיושבות והלבביות, היא עודדה אותנו לא אחת, ועל אף הכול, לשנות את מאבקנו הקשה וחסר התקווה על הקיום האומלל שלנו. למרות שהיא היתה אימא לשני ילדים שהיו לצידה, היא לא הפסיקה לחשוב ולחפש אפשרות לקבל קצת נשק, כדי לבצע התקפה… על המשטרה המקומית. זה היה לדאבוננו איחול בלתי ניתן להשגה. כאשר אישה זו נתפסה בחיים עם הילדים שלה בשורה שבין ה –18 וה– 19 בקבוצה (אנחנו שכבנו והתחבאנו לא רחוק מהמקום), והיא נשאה בפני הרוצחים הגרמנים נאום מאשים חוצב להבות, שבו היא איימה בנקמה על הדם היהודי החף מפשע – בבוא היום. גם הרוצחים הפולנים לא פיגרו אחר הגרמנים ולא שבעו מדם יהודים. בין לבין הם המתינו וחיפשו אחר קורבנות יהודים נוספים. כמה שבועות אחרי המקרה עם גברת וינציקסטער ושני הילדים שלה, נתפסו שימעלע פרידמאן עם הגיס שלו ערליכמאן מוורשה, כשסיימו לסדר משהו אצל גוי, על ידי גענצא מפאלווארק, לשעבר קורפורל במשמר הגבול, אשר ביחד עם כמה כפריים מהיער, היכה אותם בחוזקה, שבר את ידיהם והוביל אותם למשטרה. במקרה אחר הוכחדו: מלך טשייקאווסקי, אישתו של לייביש שניפער, אישתו של משה ניסנצוויג וגם אישה מראדום ממשפחת פרידמאן. הם ניצלו על ידי איכר שנתנו לו כסף לקנות לחם ובמקום הלחם הוא הביא… את המשטרה. בגלל לחם נפלו גם פיניע מאנטשניק ושלמה מגיד. בעת שנשלחו בשביל לחם לכפר, שתי ילדות יהודיות מלכה ומאניע, מליד סטאפניץ, נתפסו על ידי פרטיזנים פולנים אשר שכנעו אותן שכוונתם אך ורק לעזור ליהודים. משרכשו את אמונן הובילו אותם הבנות אל הנ“ל והם ירו בהם בו במקום. כמה פעמים עמדו שני אלה, הנמלטים ממיעלעץ וסקארזשיסק, פנים את פנים מול המוות והצליחו להיחלץ ודווקא כאן, ”בבית“, תפס אותם הכדור של השכנים ”הקרובים“, פרטיזנים פולנים, אשר מבלי להתחשב בכך שהם עצמם נרדפו על ידי הכובש הגרמני, שיתפו פעולה בקנאות בנושא זה של השמדת יהודים! אגב, שתי הילדות הצליחו לברוח. עדיין לא הספיקו לבכות על הנופלים, שותפי לחימה, והנה שוב התקפת גירוש: הגיעה התנפלות חדשה, הפעם של המשטרה הליטוואנית, לא רחוק מיעד המימשל. כאן נפלו: יעקב מילגרוים, שמואל, בחור מלודז שברח מסקרזשיסק, החתן של יוסף קעסטענבערג – פיעקערסקי ומשה'לע קעסטנבערג. מהקבוצה הזאת ניצל: אהרון ברייטער. בינתיים חלפו שבועות וחודשים. המאבק חסר התכלית שלנו מתנהל ב– 3 החזיתות: נגד הגרמנים, נגד הפולנים ואל מול הקור והרעב. לעיתים החזית האחרונה היא הקשה ביותר וגורמת למקרים טרגיים קשים. פעם אחת, ביום חורף מושלג, הלכתי עם אלטער הערשקאפ אל גוי, משגיח כנסייה, כדי שיביא לנו לחם, להשקיט את הרעב המכרסם ללא הפסקה. אבל ההתנהגות של זה נראתה לנו חשודה, אז לא חיכינו, נכנסנו למחסן שלו, לקחנו כמה תרנגולות והתרחקנו במהירות. איך שעברנו את פסי מסילת הברזל על הדרך הסלולה הבחינו בנו כמה נוצרים, ורדפו אחרינו. אלטער איבד תוך כדי כך מגף אחד והוא רץ בשלג, עד שהגענו בשלום אל תוך היער. תוך התעלמות מהסכנה הגדולה לא הנחנו במשך כל הזמן את התרנגולות מידינו, ותודות לכך הפך מאבק הקיום שלנו קל יותר למשך כמה שבועות. למרבית המזל יצאנו במקרה זה ללא פגע וגם קיבלנו מעט אוויר לנשימה. אך זה לא נמשך זמן רב והמנוחה היחסית שלנו שוב הופרה. ביושבנו ביער, לא רחוק מהקבוצה ה– 6, ליד בובליק, ובעוד אנו מבשלים בנעימות את מזון הדלות המועט שלנו, הותקפנו לפתע פתאום על ידי ירי חזק. באירוע זה איבדנו את לייבל פענאטש (שהיה לו, דרך אגב, רובה, אך למרבה הצער, לא הספיק להשתמש בו), הבן של חיים זלמן עם הבת, גאלדע טשייקאווסקי, הבת של משה הקצב, ועוד. הרוצח הזה, שוב פעם פולני מקומי שלנו, הבן של בובליק. כאשר אנחנו, הניצולים, נפגשנו לאחר מכן וחזרנו למקום הרצחת מתוך כוונה, שאולי אפשר יהיה עוד להציל מישהו, חיכו לנו הרוצחים – עיקביים בתאוות הרצח הפאתלוגית שלהם – ושוב התנפלו עלינו. אולם אז כבר החשיך ובחסות החשיכה הצלחנו כולנו להתחמק. בערך באותו זמן נפלו: גאלדע גאלדהאר והילד שלה, הערשל ווינער ואישתו, עמנואל גינזבורג ולאה'טשע כהן. האחרונים, אגב, נבגדו על ידי לייביש לאווטשיק, אשר בעת שניתפס על ידי המשטרה וקיבל מהם ”הבטחות” להשאירו בחיים – הוא הסגיר את הקבוצה. הנה כך נאלצנו לנהל את חיינו האומללים ולראות כיצד כמעט כל יום אנו פוחתים במספר ונחלשים בכוח העמידה. ובכל זאת הצלחנו אנו, צללים של האנשים שהיו בעבר, מבלי שהיינו מודעים בעצמנו, להילפת בקשיות עורף ולהינעל בחוזקה בזרועות הקיום הטרגי שלנו, ממשיכים את המלחמה, כך כנגד חיות אדם מכל המינים כמו גם נגד אינספור פגעי הטבע – עד אשר זכינו לבסוף ליום הבלתי ייאמן של השיחרור. [עמ' 502–506] כך התגלגלנו מאת: יהודה פלדברג, ז“ל (תל - אביב ישראל 1962) תרגום מיידיש לעברית:  חברת ”Trans-that שירותי תרגום” (יולי 2012) כשסכנת “גירוש” סטאשוב הלכה והתקרבה בחדשים האחרונים של שנת 1942, הצטרפתי למחנה העבודה של 'המלער', לעומת זאת, את אשתי וילדי הצלחתי להעביר לחמלניק, לאחר שהקהילה שם עברה סלקציה, וחשבנו, שליהודים הנותרים, שהתחמקו מגורלם של ה “מגורשים”, לא יאונה רע. אבל לא ארך זמן רב, וחמלניק זכתה פעם שניה ל"ביקור” על ידי כנופיות הרוצחים, והיהודים שנתפסו נשלחו לסטופניץ, ל"משלוח” למחנות המוות בטרבלינקה, בין האחרונים היו גם אשתי וילדי. בחפשם דרך להתחמק מהגורל האומלל, התחבאו יהודים רבים אצל פולנים, ביניהם היה גם חמי, זלמן ליפמן. אבל מטרתם של הפולנים, בדרך כלל, היתה רק לסחוט כסף, כמה שרק היה ניתן, ובסוף, או שמסרו אותם לגרמנים, או שהרגו אותם בעצמם ובמקרה הטוב – גירשו אותם. כך קרה גם לחמי. בערב אחד הוא הגיע למחנה במצב פיסי נוראי שזה היה מצמרר להביט בו. לאחר שהשבתי את רוחו, הסתרתי אותו אצלי במחנה, במרתפו של יוסל ישראל בנו של השוחט. שם הוא נשאר עד מרץ 1943. בינתיים הביקורות במחנה המלער החמירו, והפחד שהם יגלו אותו, וכתגמול יירו בכל האנשים, הלך וגבר מרגע לרגע. החלטתי שוב להחביא אותו אצל פולני, בפעם הזו בפרברים בשצ'גום, שם כבר היו 9 יהודים, ביניהם גם אליעזר קוזוכוביץ', אשתו וילדיו. לאחר חודש חודשיים התברר למרבה הצער, שגם לפולני הזה לא היתה כוונה אחרת, מאשר לסחוט כמה שיותר ולאחר מכן להרוג את קרבנותיו. כך עברו אומללים אלו מצרה אחת לשניה, סבלו והתענו במשך חדשים, ובסוף נרצחו או נבגדו על ידי “מציליהם". פעם אחת נודע לנו, שתפסו כמה יהודים שוהים בלתי חוקיים, וכלאו אותם בבית הכלא העירוני, בין האסירים היו: שרה של מתתיהו[1] עם בתה, בייניש טננוורצל עם אחות ואחיינו של לייבל שוורץ. מכיוון והם ידעו די במדויק מה ממתין להם, הם ביימו המולה גדולה ותוך כדי כך פרצו את התקרה. עד שהשומר הבין מה קורה, התקרה נפרצה, ומספר הצעירים קפצו מהגג. חלקם גם ניצלו. בעת הקפיצה מהגג אל תוך המים אירע אסון ואחותו של בייניש שברה את שתי הרגליים וכמובן, נפלה לידי הרוצחים. כל הצעירים שקפצו למים נהרגו בהמשך.   ה-3 ביוני 1943 שבועות וחדשים עוברים. מגיע ה-3 ביוני 1943. המחנה כותר לפתע על ידי אנשי ס.ס., ותוך דקות ספורות האנשים מועמסים על מכוניות, ותחת שמירה הובלנו לסקארז'יסק. גיהנום היה בסקארז'יסק וזה היה מוכר לנו היטב. מלבד זאת עלי אישית שם עין אחד מהס.ס., שבשעת הגירוש ממחנה העבודה המלער, השליך מאחורי צרור של כדורי אקדח, ועל סמך עלילה זו רצה לירות בי. הקצין של הס.ס עיכב בעדו מלעשות זאת, אבל אני פחדתי, שבדרך, או בסקארז'יסק, הרוצח יוציא לפועל את זממו. אכן, במשך כל הדרך חיפשתי הזדמנות לברוח. הזדמנות זו נוצרה רק מאחורי העיר אוסטרובצה, כשהגיעה מולנו משאית[2], שהיתה אמורה להוביל חלק מהאנשים לראדום. אז קפצתי מהמשאית, נכנסתי בין גידולי החיטה, והמתנתי בחוסר סבלנות לעוד יהודים ניצולים. בין התבואות הסתתר גם לייזר יודקע. הלכתי יחד איתו לכפר, שם היו מוסתרים שני ילדיו אצל גוי. היות וההתנהגות של האחרון החלה לא למצוא חן בעיני, הלכתי ליערות גולייב לחפש את אַחַי לצרה. כשהלכתי בודד לבדי שלטו בי רגשות עגומים. היער גדול, אני עייף, רעב ומדוכא. מי יודע, חשבתי, האם עוד אמצא מישהו? מרוב עייפות התיישבתי, אכלתי חתיכת לחם, שקיבלתי מאיכר מכר שלי בדרך, ונרדמתי. כשהתעוררתי התחלתי ללכת שוב... אל תוך העולם האכזר.   בין יהודים פתאום הבחנתי מרחוק בלעמל בנו של גבריאל האופה[3]. אין לשער את שמחתי. יחד עם עוד יהודים – ראשית, ההרגשה טובה יותר, שנית, גם מלחמת החיים וסיכויי החיים יהיו קלים יותר. לעמל הביא אותי אל קבוצתו, ביער. שם היו: האחים העניעק, מאניעק ופעלעק בקר עם אשתו, ישראל ודוד שניפר, דוד קאן, שושו שטיינברג, מלך רוזנברג, דוד זילברשטיין ואחותו, יודל וועווערמן (הופלאלקע) ושתי אחיות, איצ'ה שצופק, שרה הקצבת (קירשנברג) עם שתי הילדות, לעמל האופה ואח קטן, צבי לייביש ושלמה קורנבלום עם אשתו, לייבל זילברברג (פיעגאטש) עם גולדה ריזנברג, שמואל זילברברג (בארשט), אשתו ואחותו מאנטשע. בקבוצה הזו, ביניהם היו כמה אנשים עם נשק, סודרו נאכט דיזשור[4]. לילה אחד הותקפנו, והתפתחו חילופי אש. מאתנו נפל אחד ממשפחת קורנבלום, לעומת זו מהתוקפים, אנשי ארמיה קריובה (פרטיזנים פולנים שהרגו יהודים ורוסים) מהכפר וולה אוסובה, ליד קורזוואנק, נפלו שלשה גברים. נבגדנו על ידי משפחת מישליבצי מסטאשוב שהיו פולנים. אחד מהמשפחה, שטאך, כביכול התאהב באחותו של וורמן, פעסל, וכשהאחרונה לאחר ההתקפה ברחה למפעל לבנים בשם פיפאלע, ושלחה לקרוא ל"אהובה” - הוא הוביל אותה לגרמנים, שירו בה על המקום. בערב אחד הלכו ישראל שניפר, פעלעק והעניעק בקר לכפר ריטווין, לגוי. מיד כשהם נכנסו הקיפו אותם ורצו לירות בהם. ישראל ופעלעק הצליחו להשתחרר. הנייק, בחפשו דרך מילוט, נכנס לבית, עלה על השולחן, ועם הראש פרץ את החלון והצליח להמלט. רק לפנות בוקר, לאחר שכבר חשבנו אותו למת, חזר האנייק עם ראש חתוך ומדמם מאד. כשאני מחמם דלי מים ניקיתי לו את הפצעים מהדם ומהלכלוך וחבשתי. כשד"ר אלי פרידמן הגיע ביום השלישי לבקר אותו, כמעט הכל כבר התרפא. במצוד אחרינו לא יכולנו להשאר זמן רב במקום אחד, רצנו ממקום אחד לשני ביער, וגם מהאחרון לתוך הכפר ולהיפך. פעם אחת, בזמן מצוד כזה, שוב נשארתי לבד. כששוטטתי ביער לחפש אחים לצרה, מצאתי את גולדה גולדהאר עם בתה, חיות'קע וסאנעלע עם קבוצתו. הילדה[5], שכבר מספר ימים לא אכלה, ליקקה מלח. כשהגשתי לה חתיכת לחם, גולדה פרצה בבכי מצמרר, על גורלה האומלל של נפש כשרה וחפה מפשע. באותו ערב הקבוצה הותקפה, וגולדה עם בתה הקטנה הילדה, שרה קירשנווורצל עם בתה ואחרים, “נגאלו” לנצח מצרותיהם. שוב הוצבתי בפני השאלה: לאן? נזכרתי באיכר מכפר צייקוב, גאוועל, שאמר לי פעם, שאם לא תהיה לי ברירה שאבוא אליו. כשהגעתי לשם כבר דרו שם 16 איש. הם לא נתנו לי להכנס, בטענה שאין מקום. בלב כבד הלכתי משם, הלכתי מהאיכר אל אחיו. ל-16 איש - חשבתי - יש מקום, רק בשבילי אחד אין? שם הייתי 4 שבועות. בינתיים הגיע אלי גם לייזר יודקע עם 2 ילדיו (הם היו מוסתרים אצל גוי בשם אדאמוס). פעם אחת ביום ראשון קר ונאה, יצאתי מהבור, לחלץ קצת את עצמותי, ונכנסתי לרפת. שם הבחנתי, שאצל הגוי השני ישנה מהומה גדולה, ואנשים בורחים - מן הסתם יהודים. מיד הזעקתי את הגוי, והוא הלך לשם. כשהוא חזר הוא הורה: “תחזור לבור". מכיוון שהרגשנו בבור חוסר אוויר, אחרי 3 ימים יצאנו משם והתחבאנו ברפת, שם גם צביה אליאשביץ' מצאה מקום, לאחר שעלה בידה להנצל מההתקפה אצל הגוי גאוועל. לאחר מספר ימים הגיעו ישראל גולדגרוב, שפרה אליאשביץ' ואביגדור ציטרינבוים. הם נשארו ברפת, למרות שהנאנו אותם מכך, כי הבונקר שהתגלה אצל גאוועל היה בנוי בצורה דומה. אבל, מכיוון ולא היתה להם ברירה, הם נשארו שם. בשבת, ב-12 בלילה, הגיעה כנופיית ארמיה קריובה. הגוי הכחיש שנמצאים אצלו יהודים. הם היכו אותו, התחילו לחפש ומצאו את המחבוא ברפת. כשהרוצחים אנסו את שפרה, גולדגרוב הצליח לברוח, לעומת זאת את אביגדור ואת שיפרה, לאחר שמילאו את יצריהם השפלים ביותר, הם רצחו. במחבוא שלנו ברפת, בנס, הם לא הבחינו, ואנו ניצלנו. למחרת הגוי הביא לנו צידה לדרך וציווה ללכת. לא נתקבלו טענותינו, שהסכנה חלפה, כי הם כבר השיגו את שלהם, הגוי דרש נמרצות שנלך. בלית ברירה יצאנו. ושוב, בפעם המי יודע כמה, לאן? לייזר הבטיח, שהגוי שלו מהכפר בשם באז'אק, בוודאי יכניס אותנו, כמובן תמורת סכום הגון, אז כולנו יצאנו לשם. בינתיים ישראל גולדגרוב דאג למקום עבור צביה - היא היתה דודתו - וכשהוא הגיע לקחת אותה גם אני הלכתי איתם, לעומת זאת לייזער עם הילדים נותרו בכפר.   ה-1 במאי 1944 נכון או לא, אבל אנו חשדנו, שהבונקר שלנו ביער נחשף. מבלי לחשוב הרבה החלטנו לעזוב, ולא להעמיד את עצמנו בסכנות כל כך קרוב לפני השחרור, שיכל להגיע כל יום. בבונקר הנזכר היו: נחום ניסנגרטן, רוז'ה ולעמל אפלבוים, שושו שטיינברג, משה פוקס, שמחה רוטנברג, אבא'לע, לייביש ושמעון ווינציקסטער ואני. כשהתחלנו ללכת, אבא'לע, שהיתה לו נכות ברגל והוא לא יכל לזוז מהמקום - וגם הילדים לא יכלו לעזור: הם היו חלשים מידי כדי שהם יקחו אותו איתם - אמר: “לכו ילדים, לכו והצילו את עצמכם; אני בכל מקרה אבוד; אני כבר אשאר כאן!” כששמעתי את המילים האלו הלב שלי התכווץ - ניגשתי, לקחתי אותו על הכתפיים, דרך של כמה קילומטרים, עד שהתיישבנו ב"מקום מנוחה” אחר. כך התגלגלנו ממקום אחד למשנהו, ממקומות מסתור אצל גוים לתוך היער ולהיפך, עד שסוף סוף, קבוצת אנשים קטנה, זכינו להגיע ליום השחרור. ביתו של מתתיהו, או אשתו של מתתיהו חזרה אולי: עגלת משא חזרה אולי: לעמל גבריאל בנו של האופה חזרה אולי: סיורי לילה, שומרי לילה חזרה אולי: הילד חזרה

  Staszow, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 23 Sep 2012 by LA