[עמ' 295] מוזיקאים, חזנים ושוחרי מוזיקה מאת: משה רוטנברג ז“ל פורסם באידיש בספר סטאשוב, תרגמה לעברית רות רוטנברג פרק מעניין בפעילות התרבותית של העיירה מייצגים המוזיקאים הרבים, חזנים, כלי-זמרים וסתם שוחרי מוזיקה.  ביחד עם השאיפה להשכלה חילונית (לימודי חול) ולידע בכלל, אשר עידן-ההשכלה עורר אצל נוער העיירה שלנו, הוא הרשה לעצמו לחוש דחף רציני להשכלה מוזיקלית. בתחילה היו אלה קבוצות צעירים, חתנים נתמכים ובחורי-ישיבה, שהתאספו היכן שהוא בחדרי עליית גג או בשדות שמאחורי העיירה, כמו ליד ה"פיפאלע" (שכונה מרוחקת - ר.ר.), ה"ברוך שטיין" (איזור המחצבה - ר.ר.) ועוד, ופצחו בזמר.  אז עדיין התענגו על שירת הקטעים המסורתיים "הדשנים", כמו: "כבקרת רועה עדרו", "ארשת שפתינו", "אבינו מלכנו" ואחרים.  מאוחר יותר, עם החדירה של רעיונות לאומיים בקרב האוכלוסייה היהודית, עברו אז לשירי-ציון הסנטימנטליים, כמו: "במקום שם ארזים", "שאו ציונה נס ודגל", שזורים עם שירי-עם יהודיים חדשים מאת אברהם רייזן, פרוג, וכך הלאה. מאותו זמן ואילך, להיכן שהיו הולכים, אפשר היה לשמוע שירה שמתוך הלב. בבית-המדרש - זמר חסידי יפה;  ברחוב - שירה של נעורים, ובשדות, או ביער, לא התחילה אף אסיפה וגם לא הסתיימה ללא תוכנית מוזיקלית מתוכננת או מאולתרת. מהמספר הרב של חובבי-הנגינה התחלקו והתפצלו יחידים, אשר התחילו ללמוד בגניבה לנגן בכינור וגם לנסוע לקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוזיקה - ר.ר.).  אחרים התחילו ללמוד בשקידה תווים ובהמשך התפתחותם הם נעשו חזנים או אפילו זמרי אופרה ידועים. מבין האחרונים הצטיין במיוחד בחור מחונן עם קול יפה:  אברהם יצחק שערמאן.  בתחילה היה משורר ליד חזני העיירה, ר' יאסעלע ור' משה לייב, ואחר כך למד שערמאן אצל ר' אברהם בער בירנבוים, מנצח של בית הספר הידוע לחזנים בצ'נשטוכוב (Częstochowa).  אחר כך שימש כחזן בבענדין (Będzin).  משם הוא עבר לטורונטו וארצות הברית, היכן שהוא - עד היום (כנראה סוף שנות החמישים, מועד כתיבת הדברים - ר.ר.) - חזן ומנצח של בית הספר לחזנים בניו-יורק. אברהם יצחק שערמאן היה הראשון, אשר הכניס לעיירה את האומנות של קריאה ושירה מתווים - הסולפז. הבעל-מנגן ומורה-התווים השני המוכר בעיירה היה יאנקעלע גאלדמאן.  כל אוהבי המוזיקה של העיירה למדו אצל גאלדמאן - מורה-המוזיקה היחיד בעיירה באותה עת - הן ידע תיאורטי והן חינוך מוזיקלי מעשי.  יהודי עם זקן עבות שחור, לבוש על פי הסגנון המסורתי של העיירה - היה ר' יאנקעלע גאלמאן עובר מתלמיד אחד לאחר, בלימוד של מעגל החמישיות, של המירווחים (האינטרוואלים) הקשים ביותר, מקצב וכדומה.  אף אחד לא ידע מאיפה שאב היהודי הזה את הידע המוזיקלי המשמעותי שלו. אולם זוהי עובדה, שהקבוצה הזאת של מוזיקאים וחזנים בעיירה התחילה בפעילות של אותם היהודים הפשוטים. להלן מובאת רשימה של הפעילים בתחום הזה - ככל שזכור לי:  מאטל גאלדפארב ז"ל.  הוא למד בבית הספר בירנבוים שכבר נזכר לעיל.  מאוחר יותר הוא נסע לאמריקה, היכן שתפס מקום נכבד בעולם החזנים-מלחינים, במיוחד בטורונטו.  שוחר מוזיקה קנאי היה איטשע וואלמאן.  מאוחר יותר הוא השקיע הרבה מאמץ וכסף כדי לאפשר חינוך מוזיקלי לשתי הבנות הכישרוניות שלו.  הבת הצעירה האלינקע, סיימה את הקונסרבטוריון בוורשה והייתה מורה בבית הספר למוסיקה בביאליסטוק. כמה שנים לאחר מכן זרח בעולם-המוזיקה הסטאשובאי כוכב גדול חדש.  זהו:  פנחס שערמאן, האח הצעיר של החזן הנזכר לעיל, אברהם יצחק שערמאן.  בתחרות החזנים שהוכרזה על ידי בית הכנסת טאלומצקה (על שם הרחוב שבו נמצא - ר.ר.) בוורשה - נבחר פנחס שערמאן כחזן שני, לצד החזנים המפורסמים:  גרשון סיראטע ומשה קוסעוויצקי. פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, ב-1914, קטע, כמובן, את הפעילות המוזיקלית של הנוער הסטאשובאי.  אולם מיד כשהסתיימה המלחמה החלו בני הנוער הסטאשובאי לנהור מחדש באנרגיה כפולה להשכלה מוזיקלית.  כמה רחוק נשלט היה נוער העיירה על ידי הדחף למוזיקה יכולה הכי טוב להדגים העובדה הבאה:  בוקר בהיר אחד נודע שכמה בנים של בעלי בתים (בני טובים - ר.ר.) נעלמו לפתע פתאום, ביחד עם כמה מאות רובלים רוסיים ("קערבלעך") מתוך המגירות.  העיירה החלה לרקוח כמו בקלחת.  מה הפשר?  שילדים בני טובים יעשו תעלולים שכאלה?  אולם לא לקח זמן רב והעיירה נרגעה.  מכתבים שהגיעו מוינה הבהירו את החידה הזאת.  התברר שהחברה האלה לומדים שם מוזיקה, ובאין דרך אחרת לממש את השאיפה הזאת, הם לא נרתעו אפילו מאמצעים שכאלה!  מבין הבורחים האלה אני זוכר את יעקב גרינבאל, בחור בית-מדרש, ואת מאיר וואגנער – שניהם: בנים של סוחרי-נוצות. שנים ספורות לאחר מכן חזר הסיפור על עצמו. שוב פעם נעלמו כמה בני טובים במטרה ללמוד מוזיקה בעולם הגדול.  בין האחרונים נמצאו יוסף נחמיה גינזבורג, הבן של יוסף נחמיה'ס ומאטל חעלמער - הבן של שמואל חעלמער.  בהזדמנות זאת חשוב אולם להדגיש, שבעיירה היו אז כבר מספיק אנשים חילוניים, אשר העניקו לילדיהם תמיכה מוסרית וחומרית רבה מאוד, כדי לאפשר להם להגשים את חלום הקריירה המוזיקלית שלהם. בין הפעילים המוזיקליים בעיירה מילאה תפקיד חשוב נפרד המשפחה המוזיקלית הנכבדה שוואגער, אשר מתוכה סיימו כמעט כל האחים את הקונסרבטוריון בוורשה. לקונצרטים הראשונים שלהם בכינור, פסנתר, וצ'לו - בזמן מלחמת העולם הראשונה - הייתה נהירה גדולה. העיירה נסחפה בזרם והרבה בעלי בתים חשובים שלחו את ילדיהם ללמוד אצל אותם גיסים.  מוזיקאי מוכשר היה גם האח שלי דוד ראטנבערג.  את ההשכלה המוזיקלית שלו הוא רכש בוורשה.  כשנסע, בעת מלחמת העולם הראשונה, לברלין למטרות עבודה, הוא המשיך בו זמנית את לימודיו:  הרמוניה וקונטרפונקט.  הוא היה מנצח מקהלה בבית הכנסת-הישן הלודג'אי ובבית הכנסת הגרמני הגדול (א. גער). משפחת החזנות הסטאשובאית לא הגבילה את עצמה לשני החזנים המפורסמים:  האחים שערמאן.  העיירה שלנו יכולה לציין שורה שלמה של חזנים ובעלי-תפילה חשובים.  אזכיר כמה מהם:   כישרון מוזיקלי היה  ר' ירחמיאל חזן.  את מעמדו הוא רכש לא רק בגלל קולו, אלא במיוחד כבעל תפילה ראוי לציון וכבעל-נוסח, ובעיקר בשל הקומפוזיציות לחגים המאוד מוצלחות שלו.  בין השאר:  החיבור המקורי שלו ל"קרוץ מחומר", שמוצג כאן.   (בהמשך מובאות כמה שורות תווים מהיצירה המוזיקלית של ירחמיאל חזן ל"קרוץ מחומר", שנרשמו על ידי משה רוטנברג - הערה שלי ר.ר.). בשנות זקנתו עלה, אגב, ר' יחמיאל חזן לישראל וחי את שארית חייו בירושלים, בה נפטר בגיל המבוגר 83 שנים.   בעל תפילה, אשר הייתה לו הצלחה אדירה והיה מוכר הרחק מעבר לגבולות של סטאשוב – היה ישראל'קעלא חזן (ווייצמאן).  עם הקול העסיסי המקסים שלו - מגוון בצליל וצבע - בסגנון קווארטין או הערשמאן (שהיו חזנים מפורסמים - ר.ר.) - הוא היה ממש מהפנט את מאזיניו.  אפילו לשחרית במהלך השבוע של ישראל'קעלע היו אלף טעמים!  ומה עוד ניתן לומר על ה"הלל" בראש-חודש או בחגים?  בשנים האחרונות שמעו אותו פחות בעיירה, מפני שבימים-הנוראים הוא היה מתפלל אצל הרבי מקוזמיר ("קוזמירער רבין", Kazimierz Dolny), ר' לייבעלע, בזאמאשטש (Zamość), או בקרקוב. בין החסידים היו מתלחשים שכל החצר הרבנית נסמכת על ישראל'קעלע חזן.  בימים-הנוראים היה ישראל'קעלע מנצח על מקהלה גדולה, שכונתה "התומכים" אשר הביא איתו.  בין היתר התלווה אליו גם פינטשע ניסנגארטן, אשר גם התפלל תפילות שחרית ישראל'קעלע היה לא רק חזן עם קול נפלא ומתוק.  הוא היה גם אדם בעל מעלות גדולות רבות.  חוץ מכך שהיה תלמיד-חכם נאה, הוא היה גם חכם, נואם טוב וכותב יפה. כמו כן הוא היה יהודי עם הדרת-פנים, עם עיניים רושפות, תמיד-בתנועה, שחורות-פחם.  בקיצור, יהודי מושלם בכל המעלות.  הושמד עקב מסירה פולנית.  הי"ד. חזן ותיק בלודמיר היה מלך שמעון גרינבאל הסטאשובאי.  הוא היה בעל קול טנור לירי ועדין, אשר לשמוע אותו היה עונג רוחני.  לא ניתן היה גם לבטל בתנועת יד את חזן-בית הכנסת יאסקע דיזנהויז, אשר עם קולו החזק ניהל שנה-בשנה את טכס-האזכרה ביום השנה של דר' הרצל.   פרט לשורה שלמה של בעלי-תפילה טובים פעלו בעיירה אוהבי-מוזיקה מעניינים, אשר תפסו מאוחר יותר עמדות חשובות מחוץ לסטאשוב.  אחד מהם:  יעקב צימערמאן, שהיה אחר כך מאוד פופולרי בחוגי-המוזיקה הוורשאיים, היה נוהג כתלמיד בית-מדרש וכחתן נתמך להתגנב ללהקת כלי-זמר מקומית, כדי ללמוד לנגן את "התקווה" על כינור.  בגלל המחלוקת שהתעוררה במשפחה התגרש צימערמאן ויצא אל "העולם".  הוא נעשה בוורשה מתקן-כינורות ידוע ולאחר מכן אפילו בונה-כינורות ידוע.  כינור של צימערמאן היה בעל ערך רב.  כנרים-וירטואוזים ידועים היו משלמים סכומים גדולים עבור הכינורות שלו.  כמה רחוק הגיעה הפופולאריות שלו יכולה להדגים העובדה, שאומנים בעלי שם עולמי, כמו הובערמאן, שיגעטי, קרייזלער, ואחרים, היו מתחשבים בדעותיו והיו אפילו מבקרים אותו בחדר-העבודה שלו. * מעט אנשים ודאי מודעים לעובדה, שזמרת-שירי העם הפופולארית: זימרה זעליגפעלד, אשתו של קיפניס, המוזיקאי והפרופסור למוזיקה עממית אידית - היא בת סטאשוב. אולם לא רק יחידים חוו או ראו במוזיקה את פסגת משאת נפשם או דרכם המקצועית.  כל בני הנוער בעיירה עסקו בשירה של השאיפות שלהם ובמאבק על הקיום של חלומות-חייהם.  ייזכרו כאן במיוחד תנועות-הנוער, ובראשם "השומר הצעיר", אשר אצלם פעלו תמיד מקהלות מיומנות-להפליא, ושבהם היוותה השירה מרכיב-וחלק חשוב ממכלול הווייתם ופעילותם.  מי מהסטאשובאים אינו זוכר, עם געגועים סנטימנטליים עמוקים את ערבי החגים הספרותיים-מוזיקליים והקונצרטים של חנוכה, בניצוחו של החתום מטה - החלק הספרותי נוהל על ידי משה ליב דייטלבוים - בעת אשר התבצעו יצירות מוזיקליות רציניות ביחד עם מוזיקה קאמרית, חלקם עם רביעיות-מיתרים בסיוע הכליזמרים של העיירה. הלב דואב כאשר נזכרים, ולא רק בשל כך, שכל זה שייך כבר לזמן עבר, אלא בעיקר בגלל העובדה הבלתי נסלחת, שמנושאי העבר הנאצל והרוחני הזה - בגלל אטימות הלב הבלתי תאומן ורשעות-העולם - לא נותרה שום עקבה.

[עמ' 299] שבת בין השמשות מאת: משה רוטנברג ז“ל פורסם באידיש בספר סטאשוב, תרגמה לעברית רות רוטנברג בדבקות סנטימנטלית עמוקה היו היהודים מלווים את יציאת השבת בשעת בין השמשות של שבת המלכה. כאשר התשתית של הקיום היהודי הגאה, שבת המלכה, התקרבה לסופה והמתפללים היו מתחילים לקרוא בבית המדרש ההולך ומחשיך, את הפרשה הבאה של השבוע, כאשר צללי הערב עטפו הכול בסודיות חשאית; כאשר תנועת התרוממות הרוח בעת תפילת שמונה עשרה השקטה של המתפללים, אשר כביטוי לצערם על עזיבתה של השבת הקדושה השעינו ראשם על הקיר הקר תוך שהם נאנחים עמוקות; והנוסח המיוחד של ”אתה אחד ושמך אחד“, עם הטונים האוריינטליים האקזוטיים שלו התפשט במתיקות בחללו של בית המדרש - היתה מעין אוירה מיסטית משתלטת על כולם ומתפשטת מעל הנשמות הכמהות אל ההתעלות של השבת. הקהל שגמר זה עתה את תפילת המנחה והלך הביתה לסיים אכילת שלוש סעודות - נמצא כבר כאן בחזרה, עם חתיכת חלה בכיס, כדי לסיים את שלוש הסעודות במקום הקדוש ובציבור עם זמירות וברכה במזומן. מלכתחילה היו הזמירות מתחילות בהמהום חרישי, אך ככל שהתקדם הלך הקהל והתחזק בדבקות בשירתו, וכאשר הגיע ל"בני היכלא דכסיפין" וזמירות אחרות של 'שלוש סעודות' עם הניגונים המסורתיים הישנים, אזי גם הילדים אשר התגנבו עם ההורים, נסחפו באווירת הקדושה הכללית ובהתחברות המסתורית עם העולמות העליונים. קרה שבדיוק באמצע אקסטאזת הזמירות נהייתה פתאום מהומה וצרחה "פרחחים! שקצים! החוצה!!!" אלה היו חברה קונסים שבתקופת החורף ניצלו את החשכה והיו משליכים על הציבור גושי שלג. ואילו בתקופת הקיץ הם היו משפשפים את הידיים עם אבק גופרית ומאירים עם הידיים הזוהרות כמכושפות את בית המדרש כולו, והיו מקבלים על המקום את ה“פסק" שלהם: ”שקצים! מחללי שבת! החוצה מכאן! אסור עדיין להדליק אור!“ אך מיד כשנרגע המשיך הקהל שוב בשירת זמירות שלוש הסעודות המונוטונית-סנטימנטלית. כשהגיע לעיירה חתן טרי, כמו מלך שמעון, או אברך משי צעיר אחר עם קול טוב - מיד כיבדו אותו עם ”אל מסתתר" או עם “ידיד נפש אב הרחמן" וכולם מסביב היו מאזינים בלהיטות, מהמהמים יחד בשקט, תוך שהם תומכים את השירה עם אנחה עמוקה וגניחה, וזאת מן הסתם מפני שפשוט לא היה חשק להיפרד מהשבת הקדושה ולהתמסר לדאגות הפרוזאיות של ימות השבוע הבא. לבסוף, כשנהיה כבר די מאוחר, היו שרים את ”מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" והיו מכבדים "יהודי יפה“, כמו למשל ר' הערשל קירישער, לברך במזומן. בדאגה, עצבות וגעגועים, מלווים פה ושם באנחה ו "אוי וויי” - סיימו את הברכות ובלית ברירה עמדו להתפלל מעריב, כדי להתחיל שבוע חדש, ברוך מזל - בהמתנה חסרת סבלנות לשבת הבאה.

  Staszow, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 31 Jan 2014 by LA