[עמ' 3- 271] יום כיפור העקוב מדם בסטאשוב על אירועי יום כיפור 1914 מאת אברהם יוסף רוטנברג ז”ל פורסם באידיש בספר סטאשוב, תרגמה לעברית רות רוטנברג ביום הטרגי ההוא הגיעו לסטאשוב הרבה קוזאקים, שעצרו ליד משרד הדואר. שם הם נעמדו מוכנים לצעדה למקרה שיצטרכו לברוח חזרה בחיפזון. פאניקה נפלה לא רק על הציבור, אלא גם על הפולנים. הראשונים פחדו מהקוזאקים, והשניים - בעיקר מהצבא הגרמני שעמד להגיע, ואשר התקרב אל סטאשוב. בתחילה הקוזאקים לא שדדו; הם רק ”לקחו“ בחנויות היהודיות, מבלי לשלם. היה זה ערב יום כיפור. הרבה אנשים מכינים לעצמם לחם, מפחד מפני מחסור עם בואו של צבא חדש לעיר. לא ניכר כלל שהיום הוא ערב יום כיפור. לא שותים בבית המדרש יין שרף עם נגיסת עוגה (לעקעך), כרגיל בכל שנה. החנויות סגורות למחצה מהפחד מפני הקוזאקים, אשר מרוקנים אותן. מגיעה פקודה שכל בעל בית צריך לנקות את הרחוב והמדרכה שבחזית ביתו. כולם מבצעים מיד את הפקודה. גם כן ניתנת הוראה שכל האופים בעיר חייבים מיד לאפות לחם עבור הצבא שהגיע. את הלחם הוציאו מהתנור מיד אחרי ”כל נדרי“. ברחוב לא רואים כמעט אף אחד. יש אווירת תשעה באב. רק יהודים מפוחדים בודדים חולפים בריצה לבית הכנסת. בתוך בית הכנסת אווירה דחוסה. אין סימן ל”קערות“ (קערות לאיסוף צדקה – ר.ר.) ואפילו אורות לא דולקים. כבר אחרי מנחה. יהודים ”חטפו“ משהו בארוחה לפני התענית … מדליקים נרות ומברכים אחד את השני, יותר עם דמעות חנוקות מאשר במילים, רק גברים הולכים ל”קול נדרי“. נשים וילדים נשארים בבית. התפילות נערכות במהירות וכל אחד רץ הביתה. הקוזאקים מנצלים בינתיים את ההזדמנות ומתפרצים לבתים פרטיים, תוך שהם בוזזים מכל הבא לידי. המצב נהיה חמור יותר כאשר לפני ”כל נדרי“ נאסר אחד מהיהודים הנכבדים כבן ערובה, כדי שהקהילה היהודית תספק, תוך 3 שעות, 200 פוד (*כ-3300 ק”ג, לפי מידת משקל, 1 פוד = 16,38 ק”ג - ר.ר.) תבואה בשביל הצבא - שאם לא כן יתלו את היהודי. מובן שהיהודים נחפזו לצאת מיד, למרות יום הכיפורים הקדוש, בין הגויים המקומיים, כדי לרכוש את התבואה הדרושה. היהודי שוחרר כאשר 300 פוד (* כ-5000 ק”ג - ר.ר.) תבואה, במקום 200, סופקו במקום שנקבע. כל הלילה הסתובבו הגברים לפני בתיהם, שומרים על משפחותיהם מפני תקיפה. כאשר חיילים-חוליגאנים נראו ליד בית יהודי, התחילו כולם לצעוק, עד אשר משטרה עם קצין-צבא גבוה היו מגרשים את המתנפלים. גם היהודים עצמם, באופן מאורגן, חבטו בכמה מקרים בחוליגנים אחדים. יום כיפור בבוקר, האווירה קשה. שומעים את יריות התותחים מהגבול הקרוב ליד סטאפניץ (Stopnica*) . מוקדם מאוד מתפללים כבר בכל ה”מניינים“ כדי לשוב הביתה מוקדם ומהר ככל האפשר . פתאום מצווה הגנרל צמא הדם, שהיהודים יפתחו את חנויותיהם. הרב המקומי מתיר והיהודים מבצעים את הגזירה. אחרי ”שחרית“ מצווה הגנרל, שעושי הכובעים בעיר יספקו עד הערב 50 כובעים עבור הקצינים שלו. היהודים מבצעים גם פקודה זו. אולם הגנרל הביריון אינו נח. הוא אוסר 3 בעלי בתים חשובים ודורש מהם חתימת התחייבות, שיהודים לא ימכרו שום אמצעי מחייה לאוסטרים העומדים להגיע, במקרה שהם ישתלטו על סטאשוב. הוא דורש גם מהיהודים האסורים, שיתפזרו בסביבה ויאספו עבורו מזון ושכל האופים יאפו בשביל הצבא לחם וכיוב' … בצהרים הגיע לבית חולים עירוני איכר משטשעגום (Strzegom *), כפר סמוך, עם כוויות בידיים משריפה שפרצה בביתו. גוי אנטישמי הסית את האיכר להתלונן בפני הגנרל הביריון שיהודי הכפר הציתו אותו. הגנרל נתפס מיד על המציאה וציווה להביא לפניו תיכף את ה ”אשמים“. לפנות ערב הביאו הקוזאקים 11 יהודים מהכפר ההוא, ביניהם גם יהודי סטאשובאי, בן תורה מפורסם, שהיה בעל תפילה בכפר. יהודי סטאשוב והרב בראשם רצו אל הגנרל להראות את האבסורד של ההאשמה, ולו רק מהסיבה שביום טוב הקדוש, יום כיפור, אסור ליהודים בכלל להבעיר שום אש - אולם ללא הצלחה. הוא אפילו לא איפשר לאף אחד מהמשלחת להתקרב אליו, ואיים לירות בהם. אחד מ- 11 החפים מפשע ניתלה מיד על עמוד של פנס במרכז השוק, ושאר ה- 10 נורו בפאתי העיר לאחר שהוכו קשות במגלבי הקוזאקים. הקורבנות היהודים נקברו בקבר שהוכן קודם לכן, ליד מקום ההוצאה להורג. הבהלה בזמן ”נעילה“ היתה גדולה. אף אחד לא היה בטוח בחייו. הגנרל שיחרר את 3 היהודים שנאסרו קודם לכן, בתנאי שלמחרת ייסעו קדימה מלפני הצבא, בכפרים הקרובים, כגון באגאריע (Bogoria*), איוואנסק (Iwaniska*) ו- אפט (Opatow*), כדי להכין עבור הצבא הנסוג את כל צרכיו. למחרת עזבו הקוזאקים. הצבא האוסטרו-גרמני נכנס לעיר. היהודים המפוחדים למוות ביקשו רשות לקבור את 10 היהודים ההרוגים ולהביאם לקבר אבות. ביגון עמוק ביכתה הקהילה היהודית את הקדושים, שנשמדו על קידוש השם ביום טוב הקדוש ביותר ליהודים - יום כיפור. כל היום ניתך גשם זלעפות, מבול - כאילו הטבע כולו הצטרף לבכי על האסון… * לא במקור, הוסף לתרגום - ר.ר.

מי מאיתנו אינו זוכר את חדר הפעוטים (ה”דרדקי חדר“) של ר' מאיר מלמד, שנמצא באתר החורבה המרווח בין רחובות ”גורנע“ ו”דאלנעריטווינער“, שהיה עמוס בלבנים ושאריות חימר של שריפות גדולות שהתרחשו בעבר, והיכן שהילדים הצעירים בילו את שנות הלימוד הראשונות בלימודים, במשחקי סוסים ובמשחקים שונים אחרים. תוך הפשלת קצוות המעילים (קאפאטקעלעך) היינו מתרוצצים מעל האבנים וחצצי החימר ופורקים את אנרגיות הילדות שלנו. לא היו לנו שום משחקים, אבל דאגנו כבר בעצמנו לשעשועים שלנו: מהחימר המצוי יצרנו אנשים קטנים, ציפורים ומשרוקיות, וקרש על ערימת-לבנים שימש כנדנדה; מעץ גילפנו חרבות וחבלים שימשו כמושכות לשחק בסוסים. בקיצור, אנחנו בעצמנו דאגנו לבילויים שלנו ובהצלחה לא קטנה.

למזלנו היתה למורה (מלמד) שלנו הבנה גדולה למשחקים שלנו והוא לא הפריע לנו באופן מיוחד.

ר' מאיר מלמד היה יהודי עם אופי נוח ורוחב לב. בנינוחות ושלווה הוא גם למד עם תלמידיו.

העוזר, שמחה'לע אפל, היה מוביל את הילדים הביתה, מביא את האוכל ואפילו ”מנגב“ לילדי העשירים.

היתה לנו הנאה מיוחדת להתגרות בעוזר ולשיר לו שיר: ”ברוך הוא – עוזר מעופף, ברוך שמו – העוזר פרעוש...“ (במקור באידיש מתחרז – ר.ר.)

אצל ר' מאיר מלמד למדנו רק את האלף בית ולקרוא. ממנו עברנו למלמדים של ”רמות גבוהות יותר“, היכן שכבר למדנו חומש עם רש”י ומעט גמרא. המלמדים האחרים היו: חיים מלמד (ממול לבתי ראזוואדארווער) ראוב'לע מלמד (ממול לבית המרחץ), ר' יצחק'ל מלמד, שמואל-הערש מלמד, ר' נטע-מאיר (קירשנבוים) מלמד, וכן הלאה. מהאחרונים היו מגיעים מאוחר יותר למלמדים החשובים, כמו ר' שימעלע מלמד, ר' זאנוול מלמד, ר' פייוול מלמד ורק אחר כך היו הולכים לבית המדרש או לישיבה.

ברור כי המעבר ממלמד אחד לאחר לא היה כל כך פשוט ולתלמיד לא היה מה לומר בעניין. אבי הילד ואפילו הסבא הם שהחליטו לאיזה מלמד לשלוח את הילד, בהתחשב בייחוס, במצב הכלכלי ובשאיפות של ההורים. כאשר נפלה ההחלטה, נחתם גורלו של התלמיד לזמן ארוך, לטוב או לרע, ואבוי היה לילד שנפל בידי אדם קשוח, כמו למשל לזאנוול מלמד. אז היה ברור שהשוט, הסטירה ומשיכת הפיאות יהיו האמצעים החינוכיים שבעזרתם ילמדו תורה. אולם כאשר התלמיד נפל, למשל, לידי ראובן מלמד הוא היה ”מסתפק“ רק במילות-לגלוג ובעידוד מורלי ללמוד ביתר חשק…

השקט מכולם היה שימעלע מלמד הפלגמטי, אשר מסכן, היה תמיד רעב וקפוא. וכאשר שימעלע היה צריך עוד לעזור לאישתו לרעות אווזים – היו התלמידים שלו נהנים מחופש מלא, ואפילו סייעו למלמד לרעות את האווזים או להבריח אותם לתוך הכלוב.

עניו גדול ויהודי דתי היה פייוול מלמד. אבל גם הוא לא קימץ באמצעי ענישה לתלמידיו.

ר' פייוול היה מתעמק עם תלמידיו בלימוד פיסת גמרא עם תוספות, פרק משניות ושולחן-ערוך, והיה מקפיד איתם בהלכות שונות: נטילת ידיים, ברכות, וכיו“ב, תוך שהיה מפחיד את הילדים בגיהנום ורוחות כאשר לא הלך בטוב. ר' פייוול זכה להוקרה על ידי כל ההורים והתלמידים שלו, מכיוון שהשקיע את כל כוחותיו כדי לחנך את הילדים ברוח היהדות. הורים היו שולחים לו לעיתים קרובות מתנות, כמו למשל עגלה עם עצים לחורף או כמה בקבוקי יין לחג.

ר' פייוול לא הסתפק רק בללמד ילדים. הוא גם היה משחיל, עם המבוגרים בבית הכנסת, לימוד של פרק מישניות, פרק תהילים או שולחן ערוך. המשקפיים הישנים על קצה אפו הוסיפו לו חשיבות רבה, וכך, בנימה כלשהי של קינה, הוא למד תורה עם ה“עמך“ יהודים בעיירה.

טיפוס דומה לר' פייוול היה ר' נטע-מאיר מלמד (אבא של יחזקאל קירשנבוים, שהיה אחר כך צייר ידוע). ר' נטע-מאיר היה יהודי בן-תורה, אדם ישר וצנוע. כל חייו היו מוקדשים לתורה לשמה ולא לשם רווח. ר' נטע-מאיר למד עם הילדים הבוגרים גמרא ותוספות, והיה שקוע תמיד בסוגיות וקושיות קשות.

מהמלמדים האחרים צריך להזכיר את ר' יחיאל מלמד (יחיאל מגיד), ר' נתן דוד, ר' בעריש, ר' אריה (עם הכינוי קו-קו, בגלל המשקפיים הגדולים שהוא הרכיב, מחמת ראייתו הלקויה, ושהיה מכופף חזק את הראש אל הספר בעת הקריאה) ואחרים.

מלמדים-למדנים אלה הקדישו את חייהם ללמד ילדים תורה ודרך-ארץ, יהדות ואנושיות. ביראת כבוד גדולה אנו מזכירים את כל אלה, אשר, מבלי להתייחס לעוניים הרב, לא נטשו את מקצועם. חלקם אפילו ראה בכך זכות גדולה: להיות הנושאים של התרבות היהודית, ושל חינוך הדור הצעיר.

גם זיכרונות אחרים נשארו לנו משנות החדר: כך, למשל, ההליכה בערבי-החורף לחדר עם עששיות בסמטאות החשוכות של העיירה. כל פנס היה מקושט אחרת, מה שהרשים את ילדי החדר. מהחדר, היו הרבי או העוזר שלו, מחזירים את הילדים הביתה בשעות הערב המאוחרות, מפחד מפני פרחחים או שיכורים. אבל מיד כאשר המלווה היה עוזב אותנו היינו מתחילים להשליך כדורי שלג או לסחוב מתחת לשולי המעילים כמה חתיכות קרשים, לקשור אותם לנעלים עם חוט, וכמו על מחלקיים לגלוש על השלג העמוק. קפואים וחבולים היינו שבים הביתה, בשעות הערב המאוחרות.

כך היינו מדשדשים כל החורף בשלג ובבוץ, בהליכה יום יום לחדר, עם נר או מטבע לקניית נפט ועצים בשביל הרבנית.

יום אחר יום הלכנו ביחד עם הורינו או סבינו לבית המדרש כדי להתפלל מנחה ומעריב. האוויר בבית המדרש היה דחוס ומעורפל. אחרי שהתפללו מנחה בצורה חפוזה, אשר בדרך כלל עברה מהר, היה הציבור, אחרי הפסקה קצרה או ארוכה - לפעמים היה גם בעל-דרשן - מתחיל להתפלל מעריב. במונוטוניות וביגון היה לייביש ראכעס מתחיל את התפילה: ”והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית…

“ והציבור נתפס מהר וחזר ואמר פרק אחר פרק עד שהגיעו לתפילת ”שמונה עשרה“, אשר העמידה את כל הציבור על רגליו ונאמרה בלחש חרישי ובדביקות גדולה, בבחינת: ”רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע.“

באמצע תפילת מעריב הגיעו עוד יהודים מאחרים, כדי עוד להספיק לומר תפילה לכבוד הבורא. הנה נכנס החנווני עם מגפיו המכוסים בוץ, מרטיב את ידיו בכיור, מנגב במהירות במטפחת הסמרטוטית, נעמד בפינה מתפלל בחיפזון גדול מנחה והנה הוא כבר מגיע ל”עלינו לשבח“, יורק לימין ולשמאל וכבר מוכן למעריב, ביחד עם כולם. ואם הוא ממש איחר לגמרי, הוא היה מתפלל מהר לעצמו ויוצא ידי חובה בפני הבורא, מפני שכוונתו הרי היתה טובה.

אחרי התפילה תופס כל אחד שיחה, מי בענייני העסקים בחנות הקטנה, בעניין מחירי הנפט, התאורה, דגים מלוחים ומלח, ובנוגע לפדיון במשך היום, ומי בהקשר לפוליטיקה. הכול מעניין את הציבור: מה קורה בפורט ארתור, היכן עומדים הדברים בעניין הליך בייליס, בנוגע לקיסר וילהלם, ועוד בעיות עולמיות חשובות. לא רק שואלים, אלא גם משיבים על שאלות ונותנים עצות למנהיגי העולם. ואף אחד אינו אשם, שהרי המנהיגים האלה אינם מקשיבים לעצות ומנהלים את העולם לפי הבנתם. הנה לכן יש לעולם פרצוף כזה… כך עברו להם ימים ושבועות, חודשים ושנים.

הלך רוח שונה לחלוטין הורגש כשהגיעו החגים. בחנוכה הדליקו בשמחה גדולה נרות ושרו את ”מעוז צור ישועתי“. אפילו תפילות מנחה ומעריב נראו אז אחרת. התפללו ביתר כוונה, לא באופן שבלוני כמו בכל השנה.

מובן כי גם בערב חנוכה כזה לא חסרו קטעי קונדסות מצד ילדי החדר או בחורי הישיבה, אשר השליכו על הבמה כדורי שלג וכדומה… בימי החנוכה התחלנו גם לעשות סביבונים, מגולפים מעץ או יצוקים מעופרת. האחרונים נעשו בעבודה מקצועית, כאשר לא אחת היו אגב כך ממש שורפים את הידיים.

תענוג מיוחד היה לנו בליל ”המולד“ (חג המולד) כשאסור היה ללמד והיתה מצווה לשחק בסביבונים או אפילו ב... קלפים. החג של ט“ו בשבט שבו היה המנהג לאכול פירות ארץ ישראל הביא שמחה רבה לנוער. הראש חודש לאילנות בארץ הקודש כבש את נשמותינו הצעירות ומילא את ליבנו שמחה, גאווה וגעגועים לארץ התנ“ך ולעם ישראל.

אולם החג של החגים היה בשבילנו חג הפורים ההולך וקרב, עם העליצות והשמחה שלו. כבר מבעוד מועד התחלנו לאסוף מטבע (קאפיקע) למטבע, כדי לקנות את החומרים המתאימים הדרושים כדי ”להתחפש“ ולהתכונן בשביל ”לעבור בלילה“ בין הבתים. סעודת-הפורים היתה ממש ”מלכותית“ והורכבה מלחם לבן, דג מלוח (הערינג), חמיצה מגורדת (קראץ-בארשט), אשר הרבנית הכינה מביצי דגים קצוצים עם בצל. בזמן הסעודה היינו פורצים בזמר שמח ובריקוד, מבלי לפחוד מהשוט של הרבי כי ”היום פורים ומחר כבר לא…“.

האמת צריכה להאמר: לא רק בגלל פורים התרכך הרבי כלפי תלמידיו, אלא בעיקר, מפני שאנחנו כבר התקרבנו לסוף של התקופה (ה”זמן“), בתקופת הפסח, כאשר מתחילים כבר לחפש מלמדים חדשים. לכן התחילה אפילו הרבנית לחייך לכל ילד, כדי שירצה להישאר עוד ”זמן“.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הופיעו תלמוד תורה וחדר רפורמי, כפי שנקרא ”חדר מתוקן“, שאורגנו על ידי בעלי בתים יותר מתקדמים, ציונים, מזרחי וכד'. . . ושהיתה להם מסגרת של בית ספר, עם תוכנית מוסכמת קבועה ידועה מראש.

אנחנו, הילדים ”הסולידיים“ אשר עמדו מחוברים לאבא עם הסידור ביד, קינאנו בקונדסים שבחוץ, שיכלו להתבדח ולשחק חופשי-חופשית ולפרוק את מזג הנעורים שלהם. אנחנו היינו חייבים לשחק את התפקיד של ילדים ממושמעים ולגרום לאבא קצת נחת. שלא לדבר על כך, שכאשר אבא ליווה את ילדו למורה ההוראה ר' שאלתיאל גערשט, וההוא ”בחן“ את התלמיד עם פרשת חומש או פיסת גמרא, אז לא היו מישירים לאבא מבט שאר היהודים החשובים בבית המדרש.

כאשר התבגרנו חשנו בתוך תוכנו התנגדות להליכה האוטומטית אחרי אבא לבית הכנסת, ולאמירה החוזרת של התפילות המוכרות כבר בעל פה. בהדרגה התחלנו להחסיר תפילה אחת, שנייה ושלישית עד אשר הפסקנו כמעט לחלוטין לבוא לבית המדרש.

מרבית בני הנוער התחילו להיכנס לארגונים ולמפלגות שזה עתה צמחו, ולפתח פעילות חברתית פעלתנית בעיירה.

השינוי הזה נוצר בחלקו תחת הלחץ וההשפעה המידבקת של החדר החדש שהתהווה, עם שיטות החינוך החדשניות שלו. בהדרגה התחילה להיעלם התקופה הישנה, שנמשכה במהלך דורות רבים, שבה היתה לרב עם השוט שליטה מוחלטת על גורל תלמידיו.

החדרים הישנים, היכן שהלימוד התקיים באחד מחדרי המגורים של הרבי, ללא אוויר ואור, והיכן שריח הבצל ומרק הגריסים מהמטבח של הרבנית היה ממש מעתיק את הנשימה של התלמידים הצעירים - היו חייבים לפנות מקום לחדר המודרני, עם האיוורור, המרחב המואר ותנאי הלימוד הנוחים שלו, מבלי להתעלם מכך שהחדר הטיפוסי הישן עם המלמדים שלו חשו שליחות היסטרית עצומה בהמשכיות החינוך והקיום של העם היהודי.

הודות לכיוון החדש במצב החינוך בעיירה התגבש במשך הזמן דור בריא יותר, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית, אשר ממנו צמחה מאוחר יותר העתודה של נוער טוב ובעל מודעות לתנועות החלוציות והציוניות על כל גווניהן, כמו גם למפלגות הסוציאליסטיות-קומוניסטיות במקום.

בהזדמנות זו חובה להזכיר את בעלי הבתים של העיירה, גמו אברהמ'לע ניסנבוים, בנימין טאכטערמאן, יוסעלע בלושטיין, ואח' אשר השקיעו את כל כוחם וכשרונותיהם כדי ליצור הוויה מודרנית של בתי ספר בסטאשוב.

הטבע הנפלא סביב לעיירה - החורשות, סכר אבן השבר (ברוך שטיין), האחו בשטחים הירוקים והנחל ”השחור“, או כפי שקראו לו ”הנחל“ (במקור “רזשיקע“, צ.ל. ”זשיקע“ - ר.ר.) - היתה להם השפעה אדירה על הנוער, על תדמית המקום שלו, ועל הדמיונות והרומנטיקה שלו…

הנחל הזורם בשקט הקסים כל אחד. לא אחת היינו נעלמים מבית המדרש לשם, משתכשכים במים ומאזינים לגלים השקטים שלו.

גם המבוגרים היו מבקרים בימי הקיץ החמים לעיתים קרובות את הנחל: מי להתרחץ, ומי סתם לנוח קצת באוויר הצח והקריר. בשטחים הירוקים, ליד הנחל, התקיימו המפגשים של המשכילים הראשונים ושל ארגוני הנוער. מנגינות ציוניות, עם ניגונים חסידיים ושירים מהפכניים התערבבו באוויר, יוצרים סימפוניית צלילים עשירה של נוער שהשתוקק לגאולה. נוער אשר חיפש להתחבר עם בוראו, אשר חלם על ארץ אבותיו, כדי לבנות שם חיי לאום חדשים ואשר קיווה להביא את הגאולה לאנושות כולה.

רבים בילו לעתים קרובות ליד הנחל האהוב. שם היינו אנו, ילדי חדר, יורדים דרך סימטת בית המרחץ ישר אל ה”נחל“ לשחק על גדותיו, למשות מתוך המים חלזונות וכיוב'…

ליד הנחל הרגשנו בטוחים, כשהסביבה היתה מאוכלסת על ידי בורסקאים יהודים וסימטת בית המרחץ על ידי המלמדים ואחרים. אל הנחל בא גם נושא-המים עם הדליים שלו בשביל להביא מים; לשם באו נשים לשטוף את הכביסה שלהן, ולשם הביאו בעלי העגלות את הסוסים שלהם להשקותם במים טריים וזכים.

כשהתבגרנו היינו מתרחקים מהבתים הקרובים והולכים עד העירייה (”מאגיסטראט“), עד הגשר ועד בתי שכונת פאלווארק, ושם ליד ”המעיין הנובע“ (”ראזעוואנער סטאק“) חיכתה לנו הפתעה - מעט מים קרים וטעימים ממש ישר מן המקור. ”המעיין“ (”סטאק“) נבע מתחת לגבעה, היכן שעמד בניין העירייה עם ”הכלא“ (חדרי הכליאה). המעיין הזה זרם אל תוך הנחל.

נחל זה היה אהוב ומקורב לכולם. הוא היה ממש יהודי. ילדים יהודים התרחצו ושיחקו בו, נשים יהודיות טבלו בו את כלי הפסח, שם שטפו את מערוכי העץ, לשם הלכו היהודים ל”תשליך“ ולקדש את הלבנה. ערב שבת היה הנחל הסולידי והשקט זורם כמו תמיד בהוד לאורך הגדות. האוויר היה אז ספוג בקדושה, עם נרות דולקים, עם תפילות מהלב שבקעו מבתי המדרש, עם יהודים לבושים בגדי חג בקפוטות משי וסידורים תחת זרועם. נראה היה שהנחל והלחש השקט של גליו נשזרו באופן אורגני בהרמוניה השבתית של האדם היהודי העובד קשה כל השבוע, אשר קיבל בשבת את המנוחה הרוחנית ואת הנשמה היתרה שלו. במרוצתו זרם הנחל לפינת גן העדן השנייה של העיירה – אל הגן המקסים, היכן שהגנן הזקן טיפל באהבה גדולה בכל פרח ושיח.

עצי האקציה היפים, עצי-הערמונים ושאר השיחים העבותים יצרו פינות-טבע מקסימות עבור הילדים המשחקים והמבוגרים המשוטטים.

האוויר היה כאן מחייה נפשות. יהודים פשוט לא יכלו להתנתק מהגן היפה, וקרה אפילו שמניין יהודים שהתאחר היה חוטף תפילת מנחה-מעריב בצילו של עץ עבות.

אולם חסרון אחד היה לגן: שבוע שלם ובעיקר בשבת הוא היה יהודי, אבל ביום ראשון – גויי.

בשבת היו מאות יהודים צעירים ומבוגרים ממלאים את הגן. ילדות צעירות בראשים חפופים, עם מקלעות משי יפות בשערן, מגונדרות בשמלות צבעוניות יפות, ונערים ובחורים מלובשים במלבושי-שבת נאים הסתובבו שלובי זרוע, מדברים ומזמרים, קוראים ומתווכים בצורה תרבותית, יהודית.

אבל כבר למחרת קיבל הגן פנים חדשות: פרחחיות (”שקוצ'יש“), רועשות, שתויות, מופקרות. בחורים גויים (שקצ'ים) עם בנות גויות (שיקסעש) השתרכו מסביב באופן מופקר, חיילים שיכורים ממש התגוללו על האדמה. אף יהודי ממש לא העיז לעבור בגן ביום ראשון ולסכן את חייו או כבודו.

כך מילאו הנחל וגן העיר היפה שליחות חשובה בחינוך של הדור הצעיר, בהכנסת מעט חיות בליבותיהם של היהודים קשיי היום, שנאבקו באופן קשה ומר על קיומם. בחיקן של שתי מתנות הטבע היפות התקיימו היהודים ביהדותם וטוו את חלומותיהם לחיים טובים ויפים יותר בעתיד.

בתקופה זו נעשה הרבי קצת יותר רך כלפי תלמידיו, אם בגלל יום האבל על החורבן, ואם בשל התבשילים הטעימים של מרק החמיצה (בורשט) עם תפוחי האדמה הטריים, אשר הרבנית היתה מכינה אז בשביל בני ביתה. בזמן שה”רוגזה“ של הרבי פחתה, גם ה”רוגז“ שלו נח …

בצער רב ובעצבות למד הרבי איתנו את קינת האבל העצובה ”איכה ישבה בדד העיר“, ואנחנו הקשבנו בתשומת לב רבה לאגדות על חורבן בית-המקדש ולקחנו מאוד ללב את מאבק הגבורה של אבותינו למען עצמאותם ואת חירוף הנפש שלהם להגנה על שיא הקדושה, על בית המקדש - אלה העניקו לנו, הילדים, תחושת גאווה וכבוד לאבותינו וגם מעט ייאוש על אוזלת ידינו בגלות היהודית הארוכה והחשוכה, מאז חורבן בית-המקדש ועד היום…

כאשר היתה משתלטת עייפות על הרבי ותלמידיו, היה פוקד על כמה מאיתנו לרדת אל הנחל הקרוב ולהביא מעט מים קרים. את השמחה של נושאי-המים הקטנים לא ניתן היה לשער: בחוץ הם יכלו לשחק בחופשיות במשחקים ליד הנחל, והעיקר – לא לראות את הרבי ולו לזמן מה…

בשלושת השבועות, ובעיקר בתשעת הימים, הורגשה העצבות על כל הפנים בעיירה. שום חתונות ותנאים לא התקיימו אז; יהודים לא הסתפרו, לא נשמעה שום מוזיקה, הכול התאבלו על החורבן הלאומי הגדול של העם היהודי, שהתרחש לפני בערך אלפיים שנה.

נקודת השיא של העצבות היתה בערב תשעה באב בבית הכנסת. מיד לאחר הסעודה המפסקת התחיל האבל וה”מעת לעת“ של הצום והתפילות. ישבו על ספסלים הפוכים ולאור נרות-חלב גדולים אמרו בצער גדול ”איכה“.

התשעה באב ניכר גם בעיירה. נשים ונערות ישבו על בולי עץ או מסביב לתעלות הביוב והיו מתלחשות בחשאי. מובן מאיליו שהן היו מוכרחות לחבוש מטפחות על הראש, כאשר הקונדסים בעיירה רגמו אותן עם צמחי בר דוקרנים מסורתיים, אשר היו מסתבכים בשיערן והיה קשה להתפטר מהם.

אחרי תשעה באב חלפו הימים במהירות, בעת שהכול החלו להתכונן לימים הנוראים הקרבים ובאים.

באותן השנים היוותה הדרך למחצבה ולאזור שכונת ה”פיפאלע“ את פסגת הטיול עבור הנוער.

המשכילים הראשונים היו מתנתקים לעיתים מהגמרא ומטיילים לאורך רחוב דולנה ריטוינר (”דאלנע ריטווינער“), כדי שיוכלו לנהל שיחה חופשית בעניינים שונים שברומו של עולם…

בהתהלכם כך במתינות הם היו מגיעים עד המעיין (ה”ברינדל“). וכאשר רק עברו את תעלת הניקוז (ה”רינשטאק“), היכן שיום ולילה היתה הנביעה המלוחה של מי המעיין, היו מגיעים כבר עד למחצבה (גבעת אבני החציבה).

הנה פינת-הפלאים הזו בטבע של סטאשוב היא שמשכה את הנוער והקסימה אותו. כאן היו הבחורים והבחורות הצעירים חולמים וטווים את חלומותיהם על עולם של צדק, או על בית עבור העם היהודי המדוכא בארץ אבותיו.

כאן ליד המחצבה, שלפו הצעירים מהכיסים כל מיני חוברות וספרים לא לגאליים, קבצים ספרותיים ורומנים, והיו בולעים אותם בצמא שאינו ניתן לרוויה. כאן קרא הנוער את ”אהבת ציון“, ”אשמת שומרון“, או את ”הצפירה“, כל מה שהיה פסול-טריפה בעיירה.

בפינה זו התגבשו במשך הזמן חוגים שהיו בשלים לקבל את האידיאות החדשות אשר כבשו אז את העולם היהודי.

הנוער מתחיל לקרוא ולהתווכח על ציונות, על דר' הרצל ועל ”מדינת היהודים“ שלו, על מאקס נורדוי ורעיון ”יהדות השרירים“ שלו, ועל השאלה הגורלית: אוגנדה או ארץ ישראל. כל זה תפס את הנוער וגם את הדור המבוגר.

האידיאות החדשות בעניין עצמאות לאומית, בעניין צדק עולמי ובעניין שלום והבנה בין עמים, הזרימו מעיין של אמונה וכוח בנוער, והוא הטיל עצמו בכול הלהט לעבודה זו, להתארגן ולהשתכלל, כדי להיות מוכן לממש רעיונות אלה כאשר תגיע השעה הנכונה.

בזמן טיוליהם השתרך הנוער רחוק יותר מהמחצבה, בכיוון לאיזור שכונת ה”פיפאלע“, היכן שהתגורר האיכר (”ישוב'ניק“) נפתלי וואלמאן, אשר עיבד בעצמו את חלקת האדמה שלו וביזע הוציא ממנה את פת לחמו. נפתלי וואלמאן זה נראה היה בדמיונו של הנוער כחלוץ, המוציא את פת לחמו מאמא-אדמה בכבוד וגאווה, ומראה בכך את הדרך לאלה הנושאים נפשם לציון.

הנוער קיבל תוכן בחיים. דיונים חמים התלהטו בכל מקום והכול החלו לחיות ולנשום בקצב אחר. הנוער נולד מחדש.

הסנוניות הראשונות שהתריעו על האביב הלאומי והחברתי בעיירה היו איטשע וואלמאן, גיסו מאטל גאלדפארב, מי שהיה לאחר מכן המורה בבית הספר לחזנים בצ'נשטוחוב (אצל ר' אברהם בער בירנבוים), ולאחר מכן החזן הידוע בטורונטו, קנדה, ר' אברהם יצחק שערמאן, החזן הגדול והמנחה של בית הספר המפורסם לחזנים בברוקלין; ר' אברהם יוסל ראטנבערג, המורה ולאחר מכן הצלם; הרשל הבלינדער (העיוור); יענקעלע גאלדמאן, או כפי שכינו אותו יענקעלע קרופניק; שמואל זאלצמאן, חתנו של זלמן הילטמאכער (”עושה הכובעים“); הערש לייב דייטלבוים, כיום – ד”ר לעאן תמרי; יחיאל ערליך, מאוחר יותר מורה בורשה, ועוד משכילים רבים ופעילים חברתיים.

באותן השנים - בתחילת המאה ה-20 - היה האיזור של ה”פיפאלע“ הפינה האהובה ביותר, היכן שהמשכילים והנוער בילו בלימוד, קריאה, שינון וויכוח… בשנים מאוחרות יותר התאספו שם גם אירגוני הנוער והחוגים התרבותיים השונים.

למקום זה היו גם המלמדים יוצאים עם תלמידיהם בל”ג בעומר, ויהודים דתיים עם משפחותיהם היו תופסים שם טיול בשבת אחר-הצהריים.

השטחים הירוקים ושלושת השרשרות (”קייטן“)

מי אינו זוכר את השטחים הירוקים (”בלאניעס“), אלה כרי הדשא הגדולים והירוקים, ושדות המרעה, שהתמשכו לאורך הנחל השחור (”טשארנע“) די קרוב לעיירה, עד ליער קורזוואנק.

לאורך כל השטח התעקל הנחל בצורות שונות: רגוע ורוגש, צר ורחב, חשוף באדמה או מגודר בסמיכות בעצים ושיחים ממש כמו ג'ונגל. תעלות מלאכותיות לאורך כרי הדשא סייעו להוביל את המים מהנחל, במקרה של הצפה. אלה היו מה שנקראו ”הסכרים“ (”שליוזן“) עם דפנות העץ החוסמים, אשר היו תלויים על שרשראות ברזל גדולות והיו נפתחים כשהיה צורך לרוקן את המים. היו 3 סכרים אשר נקראו: השרשרות הראשונות, השרשרות השנייות, והשרשרות השלישיות.

השרשראות הראשונות נמצאו קרוב לעיירה, לא רחוק מתחנה הקמח (”מיל“) וכמעט ממול לבניין היפה של ר' ישראל קארפן. המים בשרשראות ראשונות אלה היו שקטים וטובים למרחץ. כאן לא היו פוחדים מהפרחחים (השקצים) וגם, לפעמים, משובבים יהודים.

השרשראות השניות נמצאו קצת יותר רחוק, ליד בית הקברות (בית עולם) הישן. כאן כבר היה ניחוח של מעט סיכון, של גבורה ושל התרברבות: ”אוי, איך שאני קפצתי מהגשר למים ושחיתי“ וכיוב'…

אבל החלום של כל צעיר היו ”השרשראות השלישיות“. כי מי שבאמת העיזו להגיע כל כך רחוק לא היו אלא חברה אמיצים, אשר לא נבהלו ממכות מהשקצים והרועים ומסתם אנטישמים אשר שיסו את הכלבים הפראים שלהם על הצעירים. ולא אחת היה בחורצ'יק חוזר הביתה עם מכנסים קרועים…

כל זה היה בשנות הנעורים המוקדמות, כשהיינו ילדי חדר. אך מאוחר יותר שימשה פינה זו לנוער כמקום ללימוד, לקריאה ולויכוחים.

כאן, בשטחים הירוקים, נוסד ”השומר“ (מאוחר יותר ”השומר הצעיר“) בהנהגתו של האורח הארעי בסטאשוב, יצחק טענענבוים מהעיר בענדזין. כאן, בשטחים הירוקים, היה גם המיקום (”לאקאל“) של ה”בונד“ ושל המפלגה הקומוניסטית…

אתרי-טבע חשובים אחרים בעיירה היו יער גולייב, כמו גם דרך-הטיולים לבית הקברות (בית העולם הנוצרי).

את החלומות היפים ביותר טווה הנוער היהודי כאן, ליד המים הזכים של המעיינות, או בחורשות הסמוכות, באיזור בתי השכונות ”אדאמוווקע“ ו”פאטשאסקע“, או תוך כדי טיול בלילות-הלבנה, לאורך הדרך אל בית הקברות. מובן שלנוער לא היו חיים-קלים בכל אותם מקומות יפים. הם התמודדו עם הרבה צרות ופחדים מהפרחחים (השקצים), אשר היו מתנפלים עליהם ולא אחת הרביצו בהם חזק. המראה היהודי שלנו - עם הקאפוטות והפאות - עורר בהם סקרנות וגירה אותם לתפוס אותנו. אבל אנחנו לא נשארנו חייבים והיינו נלחמים על הכבוד היהודי שלנו. בעיקר הרגישו השקצים את נחת זרוענו, כאשר היינו מאורגנים במפלגות ובאירגונים.

היער עם עצי האורן הגבוהים, עצי האלון, השיחים הסבוכים, הצמחייה והמעיינות שרתו באמונה את הציבור היהודי. צעירים ומבוגרים מצאו שם מקום להרגיע את העצבים, לנשום אוויר צח ולהקשיב לסימפוניית-היער הבלתי גמורה, לרשרוש העלים, לנדנוד הענפים ולשירת הציפורים. אכן היו מקומות אלה עבור הנוער בעל החלומות מקום אידיאלי לטוות בו את חלומותיו על עתיד יפה יותר.

היער שירת בהכרת תודה חלק מהנוער, בעת האבדון של האוכלוסייה היהודית על ידי הרוצחים הנאצים. בני הנוער האלה התחבאו בתוך היער, בבונקרים או בתוך הצמחייה הסבוכה ובאופן כזה ניצלו ממוות. היער שמר על הסוד של אלה שהחביאו את עצמם, כשהוא מגונן , עם הענפים והדשא הגבוה שלו על הבונקרים התת-קרקעיים. הנה כך מילא היער את התפקיד שלו, הן בעת שמחה והן במצוקה ובסכנה. (ההדגשה שלי - ר.ר.)

  Staszow, Poland     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 23 Sep 2012 by LA