[עמ' 304] לוח זכרון שהוקם במרתף השואה בהר ציון בירושלים יוכור אלוהים את נשמות אחינו בני ישראל, חללי השואה וגיבוריה נשמות שש מאות רבבות אלפי ישראל, שהומתו ושנהרגו ושנחנקו ושנקברו חיים, ואת קהילות הקודש שנחרבו על קדושת השם. יזכור אלוהים את עקדתם עם עקדת שאר קדושי ישראל וגיבוריו מימי עולם ויצרור בצרור החיים את נשמתם. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ינוחו בשלום על משכבותם ונאמר אמן. אנו זוכריס ביראת כבוד. את עוז רוחם של אחינו שמסרו נפשם על עמם בקדושה ובטהרה. את מסכת הגבורה של נצורי גיטאות ולוחמים שקמו והציתו את אש המרד להצלת כבוד עמנו את מאבקם הנשגב והמתמיד של המוני בית-ישראל על דמותם האנושית ותרבותם היהודית ‏ את חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים. [עמ' 305-307] מחיי יוצאי יז'רנה באמריקה ליקט: ליפא פישר   מספרת חווה פוקס – פיירינג: מלחמת העולם הראשונה הביאה בעקבותיה שינויים דמוגרפיים ותרבותיים. חיי היהודים בעיירות גליציה נעשו מעיקים, וצעירים התחילו להגר לאמריקה. גם יהודי יז'רנה, אלה שהיו להם משפחות באמריקה, החלו ליצור איתם קשר ולהגר. חיי המהגרים היו קשים. רבים מהם היו צריכים להחליף את מקצועם ולהסתגל לחיי הערים הגדולות וכל הכרוך בזה. אגודת "בני שלמה" (על שם ר' שלוימה'לה, יהא זכרו ברוך) כבר הייתה קיימת, וסייעה רבות למהגרים החדשים. חשוב לציין מספר אנשים שהיו פעילים באותו זמן: איצ'ה'לה – יצחק פוקס היה גזבר של הקונגרס היהודי-אמריקני והתיידד עם סטפן וייז. גב' רוזה ל. ליפמן הייתה נשיאת ארגון נשות יז'רנה שעבדה בתאום עם אגודת בית שלמה. כאן יובאו שמותיהם של אלה שאספו כספים והגישו עזרה לחג הפסח ליוצאי יז'רנה: איצ'לה פוקס, אסתר פיירינג, יצחק לחוביץ.   מספר נתן אידל: אגודת "בני שלמה" פיתחה פעילות ענפה בתחומי כלכלה, דת וחברה. היו להם "קופת חולים" וחלקות קבורה משלהם, ב"הר ציון" ו"הר חברון" [בתי עלמין יהודיים בניו יורק]. מן הפעילים אני זוכר את בן טייכהולץ, יצחק שינהויט, בנו של ר' נחום, יצחק לחוביץ, גב' רוזה ליפמן.   מספר יוסף חרפ: עזבתי את יז'רנה ב- 1922, אבל העיירה, על רחובותיה, בתיה הקטנים, החנויות וכיכר השוק, ניצבים עדיין לנגד עיני. באמריקה נעזרתי רבות ב"בני שלמה". אני מתגורר בניו יורק ומועסק כאיש מכירות. בני משפחתי הקרובים ביותר נרצחו על ידי הרוצחים הנאצים.   מספר משה פוקס: עזבתי את יז'רנה ב- 1937. עם הגיעי לניו יורק חבר הציג לי את  ארגון "בני שלמה", שפעל ושגשג באותם ימים במיקום נאה ונמנו עליו חברים רבים. היה להם גם רופא משלהם. היו שם גם ספרי תורה ונהגו להתפלל במקום, במיוחד בחגים. משפחות יוצאי יז'רנה היו נוהגות להיפגש שם. היה שם שמח, רקדו שם ושרו. בשנים האחרונות הנסיבות השתנו. כמו שהדברים עומדים עכשיו – דור הולך ודור בא, המבוגרים נעלמים והצעירים מתרחקים. יש מהם שמתרחקים גם מהמסורת היהודית. הם עוברים לשכונות מרוחקות, עובדים במקצועות שונים, רבים מהם במדעי הרוח ובמדעים. עסקים כבר אינם במרכז ההתעניינות שלהם. מצבם הכלכלי של יוצאי יז'רנה המבוגרים יותר הינו כדלהלן: אחדים מבוססים היטב בחברות ומוסדות ממשלתיים ופרטיים. בקרב יוצאי יז'רנה כמעט אין אנשי עסקים גדולים. גם עצמאיים יש מעט מאוד. העסקים הפרטיים המעטים מתחסלים מפני שבעליהם שוב אינם מסוגלים לנהל אותם. כך, בהדרגה, הדור הצעיר ממשיך הלאה. הדור הצעיר מבקש השכלה, והמבוגרים מעודדים אותם. הם לומדים בבתי ספר גבוהים, אוניברסיטאות, רוכשים מקצוע חופשי, נעשים רופאים, מהנדסים,  מורים, כלכלנים  ופשוט משכילים. אני רוצה להזכיר אחדים מהם: הנכדים של נחום פוקס נעשו מהנדסים, רופאים ועורכי דין. אלה של איצ'ה זילברברג הם אקדמאים. נכדו של דוד בלאושטיין הוא רופא ילדים ידוע. נכדו של מוטל פישר מרצה בפיסיקה אטומית במוסד מתקדם לחקר האטום. נכדתו של משה לחמן לומדת מדעי הרוח ועתידה להיות חוקרת בקולג'. נכדו של ברל פיירינג מרצה בקולג'. ציינתי כאן רק אחדים.   אסתר פיירינג מספרת על יוצאי יז'רנה בצבא האמריקני בשתי מלחמות העולם: יהודים השתתפו בכל הצבאות שלקחו חלק במלחמת העולם 1914-1918. בנימין פיירינג, אזרח אמריקאי (יוצא יז'רנה) היה חייל אמריקני ולחם בצרפת. אחיו, שמחה פיירינג, אזרח אוסטרי, נלחם במסגרת הצבא האוסטרי נגד צרפת.  כך, בנימין פיירינג  נלחם נגד שמחה פיירינג- אח נגד אחיו. זה לא היה המקרה היחיד. במלחמת העולם השנייה, 1939-1945, יהודים מיז'רנה נלחמו במסגרת הצבא האמריקני נגד יפן ונגד הנאצים. נזכיר רק שמות אחדים: יוסי פוקס, חייל אמריקני, נלחם נגד יפן והיה שבוי מלחמה. הוא סבל במשך 4 שנים, וזכה לחזור לביתו. באירופה נלחמו נגד הנאצים חונה פוקס, אנשל לחמן, מוטל הרצוג ואחרים. הם נלחמו פנים אל פנים ברוצחים הנאצים, נוקמים את נקמת הנרצחים היהודים. הייתה להם הזכות לשחרר את שארית הפליטה מן המחנות. [עמ' 307-309] באמריקה מאת יוסף פוקס, ארה"ב כשהגעתי לאמריקה, כמעט כל המהגרים, במיוחד אלה שבאו מגליציה, ובתוכם יהודי יז'רנה, התגוררו בשכונות מבוססות. אגודת יז'רנה, שנתנה עזרה חומרית לכולם, הייתה גם היא נוכחת בשטח. בחלוף הזמן, שחורי עור החלו לבוא להתגורר בשכונות היהודיות. לא תמיד היה שם דו קיום אידאלי. אנשים לבנים רבים, כולל יהודים, וביניהם יהודי יז'רנה, עברו להתגורר בשכונות אחרות. זה פגע בפעילות השוטפת של האגודה והחליש את יעילותה. פחות ופחות אנשים הגיעו למפגשים, העובדה נעשתה קשה יותר בשביל המזכיר, יוסף זילברברג עליו השלום. גם המזכיר הנוכחי נאבק בקשיים האלה ואינו יכול להחזיר את האגודה למצבה הקודם. רק בית הקברות נשאר, וכאשר יוצא יז'רנה נפטר, הוא זוכה לקבורה יהודית. אני עצמי חבר גם באגודת "בני ברית" ופעיל מאוד במסגרתה. כלוחם במלחמת העולם השנייה אני גם חבר בארגון הלוחמים היהודים של ארה"ב. * עם פרוץ המלחמה נגד גרמניה ויפן גוייסתי ונשלחתי לחזית היפנית מ – 1941 ועד סוף המלחמה. עברתי זמנים מאוד קשים. בקושי עברו 3 שנים מאז עזבתי את יז'רנה, עדיין נשמתי את אווירה של יז'רנה. ראיתי לנגד עיני את הבית בו היינו גרים, את משפחתי, את חברי איתם גדלתי והתחנכתי. אז התחילו הימים האיומים. יפן, שהייתה בברית עם גרמניה הנאצית, התקיפה את ארצות הברית. ואני, יהודי יז'רנאי וחייל אמריקאי במזרח הרחוק, במלחמה נגד יפן. האם אבותינו יכלו להעלות בדמיונם שזה יכול לקרות? הוצבתי בפיליפינים. ב- 7 בדצמבר 1941 התקיפו היפנים את הבסיס שלנו. היינו בקרב שנמשך עד 8 באפריל 1942, ארבעה חודשים שלמים. הותקפנו קשות ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום. היינו בקשיים גדולים – ללא מזון, ללא תחמושת – אבל היינו נחושים להילחם. קורבנות נפלו יום יום, כמעט 80%, אבל השורדים, ואני ביניהם, לא נכנעו. הקרבות ומאבקי הגבורה שניהלנו  הונצחו תחת השם ”[מלחמת] באטאן וקורגידור" – [על פי] השמות של חצי האי באטאן  והאי קורגידור [בדרום מערב] האוקיאנוס השקט. בקרבות אלה נפלתי בשבי היפנים. * היחס לשבויי המלחמה ביפן היה בלתי אנושי. עבודה פיזית קשה, מזון מועט – סבלנו רעב. שבויים רבים מתו. כל אחד זקוק למעט מזל. יחד איתי נלקח בשבי דוקטור בילסקי שגם כאן עסק במקצועו. הודות לו נשארתי במחנה כחייט. הושמתי בסדנת התפירה כשוליית חייט. החייט הראשי היה איש טקסס. הוא לימד אותי לעבוד על מכונת התפירה, וכך נעשיתי חייט במקצועי. כאשר התחילו מטוסים אמריקאים להפציץ אותנו הוחלט להעביר אותנו למחנה ביפן. בעת שהועברנו נפלתי ממשאית ונפגעתי קשות והועברתי לבית חולים מקומי. האוניות שנשלחו להסיע את השבויים הופגזו על ידי האמריקאים. יפן לא סימנה את הספינות כמובילות שבויים, ומן האלפיים שרדו שבעים בלבד. כשהחלמתי מפציעתי העבירו אותי למחנה על אי יפני. התנאים היו איומים. השומרים היפנים היו במצב רוח קשה, בעיקר בשל ההפצצות האמריקאיות. מטוסים אמריקאים טסו באפן חופשי. הם הטילו עלינו מכתבים, תרופות וגם מזון. מעולם לא קיבלנו עיתונים, אבל התחלנו להרגיש שהשומרים מתייחסים אלינו באופן יותר חברי, ושהם הרבו לשוחח בינם לבין עצמם. מבד המצנחים שנפלו תפרתי דגל אמריקאי, כאשר שוחררנו, צעדנו תחת הדגל הזה, הנמצא כעת במוזיאון המלחמה האמריקאי. ניצלתי, נשארתי בחיים, וקיבלתי עיטור מהממשלה האמריקאית.   « דף הקודם תוכן עניינים דף הבא » This material is made available by JewishGen, Inc. and the Yizkor Book Project for the purpose of fulfilling our mission of disseminating information about the Holocaust and destroyed Jewish communities. This material may not be copied, sold or bartered without JewishGen, Inc.'s permission. Rights may be reserved by the copyright holder. JewishGen, Inc. makes no representations regarding the accuracy of the translation. The reader may wish to refer to the original material for verification. JewishGen is not responsible for inaccuracies or omissions in the original work and cannot rewrite or edit the text to correct inaccuracies and/or omissions. Our mission is to produce a translation of the original work and we cannot verify the accuracy of statements or alter facts cited.   Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page Yizkor Book Director, Lance Ackerfeld This web page created by Lance Ackerfeld Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc. Updated 30 Dec 2020 by LA