[עמ' 277-288] השיבה ליז'רנה (המשך) ליפא פישר מכתב מהבית כבר בשנת 1951, כאשר נפתחו לפני שערי המחנות ובתי-הכלא הסובייטים בסיביר, בהם עברו עלי עשר שנות חיי סבל ויסורי גוף ונפש, ידעתי על גורלם של יהודי יזרנה. עוד בשנת 1944 כתבתי הביתה למשפחתי בתקוה, שמישהו מהם נותר בחיים, אך לצערי קיבלתי חשובה רק מדוז'ה בלאושסיין. בתו של בן-ציון בלאושטיין; ‏ ממנה נודעה לי כל אותה אמת נוראה של השמדת יהודי עיירתנו.. כאשר השתחררתי ניסיתי שוב להתקשר עם אנשי יז'רנה ושלחתי מכתבים  אחדים לאיכרים מכרים. מאז. וכאשר. איש מהם לא ענה לי כמעט נתייאשתי. אולם כעבור זמן מסוים קיבלתי להפתעתי מכתב מעזריאל פולק, אשר נותר יהודי יחידי בעירה, כתבתי למיכל ‏ לשקוב ואשתו יאקטרינה, ‏ האוקראינים ‏ היחידים ‏ בעיירה שעזרו בימי הכיבוש הנאצי ליהודים; ‏ הם שהסתירו גם את רוזה בלאושטיין את בתה דוז'ה (דבורה). בשל כל זה לא היה אז בחיים עוד, אך אשתו היא שמסרה את מעני לעזריאל והוא שהשיב לי מיד. לא היה גבול לשמחתי בסיביר הרחוקה. מכתב מיז'רנה והכותב יהודי הוא, מן היהודים האחרונים. בזמן שכבר אבדה לי כל תקווה לקבל ידיעה כלשהי משם. * * * היה זה יום חורף ב-1951. הכפור היה קשה ומחמת תשישותי מיום-עבודה ארוך, שכחתי הכול וכולם, אפילו עברי נמחק מזיכרוני. לאחר שנות-המחנות הקשות, מאחורי שלוש. גדרות, הודיתי לאל שאיפשר לי לנוע באופן חופשי. גמרתי איפא עבודתי וחזרתי ל"אובשיז'יטיה" ‏ (בית מגורים ‏ לפועלים), בה התגוררתי בחדר עם עוד שני בחורי רוסים. המבוגר יותר, ניקולי רדיונוביץ' בארנוב, היה מוסקבאי; ‏ חברו סאשה הגיבן היה מקומי. זה הצעיר היה נוח יותר. התפתחו בינינו יחסים ידידותיים. ובחדרנו שררו הבנה וסובלנות. בכל יום היינו לוגמים. מעט משקה, לפעמים ספירט-עץ, לפעמים אודקולון. משום היחס החברי לא יכולתי לסרב להם ואף כיבדתים לפעמים גם אני במעט משקה. בשל הכפור העז הלכתי בצעד מזורז וכשהגעתי הביתה כבר החשיך בחוץ. שכני חיכו לי בחדר וכאשר פתחתי את הדלת, בישר לי סאשקה, שקיבלתי מכתב מ"מולדתי".. המכתב מונח היה על ארוני הקטן. הסתכלתי בו היטב. במקום פולק השולח, היה כתוב פולקוב, במקום עזריאל -- אדולף ובמקום שמואל -- זיגמונט. ‏ אך מיד הבינותי, שעזריאל פולק הוא ששלח לי את המכתב. אסיר תודה הייתי לו. קראתיו ושוב קראתיו ונשטפתי בדמעותי -- לאחר עשר שנים של ניתוק, שוב קשר עם עיירתי! לאחר חודשים אחדים של החלפת מכתבים עמו החלטתי לבקר ביז'רנה. עשיתי הכנות לנסיעה. הדרך לא היתה קלה. שש יממות נסיעה בכיוון אחד. אני התגוררתי באורל, בויארכניה טאוודה, מחוז סוורדלובסק. שם המקום כשם הנהר "ויארכניה טאוודה", שחצה את העיר לשנים. רוחבו של הנהר כ-150 מטר, מהגדה האחת אל השנייה היו מגיעים בסירה. אורכו של הנהר מאות קילומטרים. עליו הילכו אניות בנפח קטן יחסית, אך הוא נתיב-מים חשוב, המשמש עסקי המדינה וגם אזרחים, המבקשים להגיע אל הצפון הרחוק, אל ישובי הטונדרה, שמשתמשים בו. בנתיב-מים זה היו גם משיטים עצים על רפסודות. הנהר היה עשיר בדגה והתושבים היו שואבים ממנו את מימיהם. כאן היתה גם תחנת- רכבת, התחנה האחרונה של הצפון, הקו היחידי, המקשר את המקום עם סוורדלובסק, העיר המרכזית. פעם ביום יצאה רכבת לסוורדלובסק וחזרה לוויארכניה טאוודה. ממכתבו של עוריאל פולק נודע לי על הקורות את יז'רנה בתקופת היטלר. פאוול בנו נפל כחייל פולני בקרב עם הגרמנים על וארשה. רגינה בתו שירתה בצבא האדום. אשתו ושלוש בנותיו ניספו בגיטו זבורוב.   אני נוסע ליז'רנה! מכתביו עוררו בי געגועים וכאבים כאחד. החלטתי להגיע ליז'רנה היתה נחושה. פניתי למנהלי איוון אדרייאביץ' בוטורין, רוסי, שיחסו אלי היה אנושי מאוד, וביקשתיו חופשה. רוסי זה נלחם בנאצים ואחרי המלחמה עבד בקומבינאט למוצרי דיקטים -- "פוניר קומבינאט" -- בתור מנהל מחלקת האספקה. מיד עם שיחרורי, בשנת 1951, פניתי אליו. הוא שנתן לי עבודה עד שיצאתי לפולין ב-1957. עתה אישר לי את חופשתי ואף האריכה בעשרה ימים, משום שלנסיעה עצמה דרושים 12 יום. לאחר שנים שלא נסעתי ברכבת, אסע בה הפעם מהאורל עד יז'רנה עיירתי. הרכבת טסה על-פני יערותיה, שדותיה והריה של אורל. מין רגש מוזר אחזני: הנה אני נוסע לעיירתי, בה השארתי אבא-אמא, אחות, קרובים, חברים וידידים לרוב. עתה איננה עוד, אפילו קבריה אינם עוד. אוכל רק לראות את המקום, בו עשו הם את דרכם האחרונה מובלים על-ידי הרוצחים הנאציים ועוזריהם האוקראינים. בלב כבד נסעתי ואף על-פי-כן הרגשתי, שהנני מקים שוב קשר עם העולם. אני נוסע באופן חופשי! הדרך לסוורדלובסק, שעברה בין עיירות וערים וישובים שונים היתה לי מעניינת, פרט לכפרי קולחוזים, שנראו מבחוץ מפגרים מאוד. בסוורדלובסק היה עלי לעבור לרכבת היוצאת למוסקבה. גם ההעברה לרכבת אחרת לא היתה מן הדברים הקלים. צריך הייתי לאשר את הכרטיס מחדש ומספר המקומות בה היה מוגבל. כאשר סידרתי כל הסידורים דאגתי לתור. חצי שעה לפני צאת הרכבת כבר הזדנב תור ארוך. כל אחד ביקש עד כמה שאפשר מהר יותר לעלות על הרכבת; אף אני כן. הרי חיכתה לי נסיעה של שלושה ימים עד מוסקבה ושם שוב אצטרך לעבור אותם סידורים עצמם, כדי לקבל מקום ברכבת לטרנופול. סוף"סוף תפסתי מקומי ברכבת. הכרטיסנית הביאה לי בעד תשלום כלי שינה. עיף מכל אותן טרדות נרדמתי. הרכבת הסיעתני מערבה. הרגשתי, כי הנה מתגשם והולך חלומי לראות את יז'רנה עיירתי. תקווה חדשה פיעמתני. עדיין נדמה היה לי, שהחופש שלי מוגבל…  אותותיה של עשר שנות חיי-מחנה נחרתו בי עמוק, אף שכבר יכולתי לנוע באופן חופשי. משנתעוררתי מתרדמתי הראשונה, החשיך כבר בחוץ ונמנע ממני להשקיף על הסביבה. שכבתי בחזרה ומתוך הרהורי שעברו בי כסרט נזכרתי, כי לפני 11 שנה הובילוני תחת משמר כבד למקום, אותו עוזב אני עתה. זכרתי את חברי, שהיו עמי אז, וחלק מהם אינו עוד בחיים. כוחותיהם לא עמדו להם בתנאים הקשים ובהשפלות במחנות "חינוך-ועבודה" של הנ.ק.וו.ד. אני עצמי לא יכולתי להאמין, שעברתי כל זה ועתה אני נוסע כאדם חופשי למוסקבה ומשם ליז'רנה. לא יכולתי לתאר לעצמי, שאפשר כלל לעבור עשר שנים כאלה, כפי שעברתי. מין כוח-על החזיקני וחיזקני, הוסיף לי עידוד וכוח-עמידה להתגבר על כל אלה. קיוויתי, שעם סיום המלחמה ישחררו גם אותי, וטעיתי. המלחמה נסתיימה ואני עדיין נשארתי במחנה. רק כעבור שש שנים נפתחו לפני השערים! וכך בהרהורים כבדים אלה עבר עלי הלילה. השמש הפציעה והרהורי נגוזו, משתען בחלון השקפתי על הסביבה החולפת ומשתנה מפעם לפעם. הרכבת היתה עוצרת רק בתחנות גדולות ובמרכזי תעשייה. ביום השלישי לנסיעה החזרנו לכרטיסנית את כלי השינה, משום שהוכרז ברמקול שאנו מתקרבים למוסקבה. משהגענו נעצרנו בתחנה הנקראת בשם רוסיה-הלבנה. כאן נודע לי, כי הרכבת הנוסעת לטרנופול יוצאת מתחנת קיאב, שהיתה רחוקה מכאן למדי. נסעתי לשם ברכבת התחתית והגעתי לתחנה בזמן קצר יחסית. שם אישרתי לי שוב את כרטיסי וקיבלתי מקום ברכבת. כל סידורי העניינים האלה לא היו גם כאן מן הדברים הקלים. יום וחצי חיכיתי, ומשראיתי כבר מקומי בתא-הרכבת לא היה גבול לאושרי. ושוב הביאה כרטיסנית אחת כלי שנה ושוב הצעתי לי מצעי ושכבתי ונרדמתי בהרגשה טובה, שהרי הרכבת טסה ומסיעה אותי ליז'רנה. * * * מערבה ממוסקבה כבר אפשר היה להבחין בעקבותיה של המלחמה; שדות מלאי בורות ופגזים, בתים הרוסים, סימני קרבות עזים ועקשניים; אפשר היה גם לראות גדרי-תיל שנותרו, תחנות-רכבת גדולות, שעדיין עמדו בחורבנן. אנו התקרבנו הלוך וקרוב לאוקראינה. כאן רבו אותות המלחמה. ביום השקפתי על הסביבה, בלילה נחתי. הצפייה לראות את פודוליה, גבול פולין-רוסיה, היתה גדולה במיוחד, שהרי לאחר 11 שנה של נע-ונד שוב אהיה קרוב לעיירתי... נזכרתי בבריחתי מיז'רנה לפני אחת-עשרה שנה, שיחד עם פליטים אחרים הגעתי לפודוולוצ'יסק. ‏ כבר אז הרעישו הנאצים את יז'רנה וכבר היו אפילו קרבנות. זכרתי את פרידתי מעל אבא-אמא ואחותי, ברכותיו של אבא, שבירכני לדרך. ושמא בזכותן זכיתי להישאר בחיים? אך הם עצמם אינם עוד בחיים... עתה אני נוסע, לאן? למי? ככל שנתקרבתי  לאיזור ההוא, כן נתעורר בי צערי. אני נוסע על-פני אדמה ספוגה דמים כה רבים של יהודים חפים מכל פשע... והנה הגיעה הרכבת לפרוסקורוב. כאן הייתי בשעת ההעברה, ביולי 1941. הדרכים היו אז מלאות חיילים ואזרחים. בין החיילים היה מיספר גדול של טירונים. אשר באו מעריה ועיירותיה של גאליציה. כאן פגשתי יז'רנאים. אז היה בטוח יותר ללכת ברגל, משום שתחנות-הרכבת וקוויהן היו מטרות להפצצותיו של האויב; להולכי הרגל היתה אפשרות להסתתר בצמחיה שבשדות. אזכור כיצד המסרשמידים הנאציים הפציצו נמל-תעופה רוסי על-יד טרנופול. הכדורים שרקו מעל ראשינו, מה גדולה היתה הסכנה! בדרך לפרוס- קורוב, כאשר ישבתי אחוז געגועים לפוש קמעה, שמעתי לפתע קוראים בשמי. היה זה קולו של הרופא, שעבד בבית-החולים ביז'רנה ; עתה נסע הוא בשיירה של הצלב האדום כרופא צבאי. לחצנו ידים בלבביות. שוחחנו על מצב-רוחנו המדוכא. שמתי צרורי על עגלתו ובעצמי הלכתי לצידה ברגל. קילומטרים אחדים הלכתי כך אחרי השיירה, אחר-כך נפרדו דרכינו. בדרך זו פגשתי את יוסף בלאסר, הוא היה חייל. עלה בידי לעלות על משאית, לנסוע כברת-ארץ, ושוב המשכתי ברגל. ככל שהתקרבתי לפרוסקורוב כן קשה היה להפקיע את הדרך, שהמתה מכוניות, סוסים, עגלות והולכי-ברגל. בין החיילים ההולכים מצאתי את מוניה זמוירה, דוד פייארינג ואחרים. הפגישה שלי עם שמחה כ"ץ היתה לבבית ביותר. בתרמיל הצד שלו החזיק כמה צנימים שחורים, היה זה כל שחייל קיבל צידה לדרך. לבשל למענם לא היה פנאי, הרי הם רק נסוגים ונסוגים. שמחה נתן לי חלק מצנימיו הדלים, נפרד מעלי בחמימות רבה ופנינו איש איש לדרכו. כל זה קרה שנמלטתי מיז'רנה. לפתע נתעוררתי מזכרונותי והבחנתי בפר- בריה של פודוולוצ'יסק, אליה מתקרבת עתה הרכבת. כאן ראיתי כבר תמונה אחרת. במקום בו עמדו פעם בתים לא היו אלא מגרשים ריקים, והבקתות, שעדיין נותרו, עמדו בהזנחה איומה. מחזי נפלטה אנחה עמוקה ונשטפתי בדמעותי... ושוב זזה הרכבת, הפעם בכיוון טרנופול. דרך החלון ראיתי את העיירות החרבות, אפילו את העצים כרתו הרוצחים! כעבור למעלה משעה הגעתי לטרנופול. הסתכלתי ולא האמנתי למראה עיני. האמנם מציאות היא זו? תחנת- הרכבת הרוסה לחלוטין! הסתובבו כאן איכרות בקופייקות ולרגליהן חותלות וערדלים. הכול הסתכלו בי כמי שאומר: מי הוא זה? מנין הגיע לכאן ? * * * סידרתי לי כרטיס ליז'רנה ויצאתי לראות את העיר. קשה היה להכיר את רחובותיה של טרנופול: חלק מהם נעלמו לגמרי ולא ידעת לאן אתה פונה. הפרצופים המוכרים שבעבר לא ראיתי עוד. הרובע היהודי, בו סאנו וגעשו פעם החיים היהודיים, הרחובות שמלאו תמיד מטיילים, כל זאת מפולת עיים אחת! ישבתי על מפולת אחת ובכיתי את בכיי הגדול: העיר, בה חיו עשרים אלף יהודים בערך, היתה עתה ל"יודנריין". ואני, ליפא פישר היז'רנאי, הגעתי מהסיביר הקר לאחר עשר שנות חיי-מחנה קשות, כדי לשבת על חורבותיה של טרנופול ולבכות את חורבנה הגדול ... משהתקדמתי קמעה בין ההריסות פגשתי ביהודי, שסיפר לי, כי עתה נמצאים בטרנופול כשלושים משפחות יהודיות. מיד אחרי המלחמה, הוא אומר, היו יותר. הם הקימו על בית-העלמין מצבה לזכר הנרצחים, אך למחרת היום מצאוה הפוכה והרוסה .. . חזרו ותיקנוה והקימוה מחדש, אך למחרת שוב הרסוה. וכך נותרו קרבנותיה ‏ של טרנופול בלא מצבה. השלטונות הסובייטיים לא נקפו אצבע והפושעים הסתובבו באופן חופשי. רחוב מיצקוויצ'ה כבר היה בחלקו משוקם מחדש וממול הכנסייה הקימו אנדרטה לבוגדן חמילניצקי, הקוזק ה"מהפכן" הגדול, אליו אנו היהודים רוחשים "רגישות" מיוחדת ושמו רשום בדם בתולדות דברי ימינו. משחזרתי לתחנה עמדה כבר הרכבת לצאת ליז'רנה. כשפניתי לעלות ולתפוס את מקומי, שמעתי כמה ביטויים אנטישמיים על חשבוני מפי קומסומולים אוקראיניים. עליתי על הרכבת ולא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא הגבתי על כך. משירדתי מהרכבת ביז'רנה והתקדמתי אל תוך העיירה, נראה לי הכול שונה. עמדתי והתבוננתי כזר. נדמה היה עלי, כי החווה וחצרה הידועות קרבו יותר לתחנת הרכבת, גנו הגדול על עצי הפרי שבו נעלם, נכרת כולו. השעה היתה עשר בבוקר. בוסס ברפש הגעתי לרחוב זאברמסקה, למעונו של עזריאל פולק. הוא התגורר בביתו של הירש לויפר. משראה אותי, שמח מאוד לקראתי. דירתו היתה במצב איום, אין לתאר את העניות והדלות ששררו בה. בחדר אחד היו גרים הוא, אשתו הנוצריה ושבעת ילדיה. בשני החזיק עיזה. הקירות היו מלאי איקוניות. לחם לא היה להשיג. יז'רנה נחשבה לכפר קולחוזי לכן היה עליה ליצר את לחמה בעצמה. לא היו שם מאפיות מסחריות. העיזה בלבד החזיקה את כל אותה המשפחה בחיים. הם היו מבשלים מרק חלב עם גלוסקאות מקמח שחור.   ממראות החורבן וממוראותיו העיקר היתה לי הפגישה עם גויים מכרים, כדי להיוודע על הקורות את העיירה בתקופת הכיבוש הנאצי. החלטתי לצאת על-פני סמטאותיה של העיירה, שמא אמצא שכנים שבעבר ולשוחח עמם. קודם לכול הלכתי בכיוון בית-אבי. ועד הכפר תפס את ביתו ובמקומו הקים אנדרטה לטארס שיווצ'נקו. כאן עמדתי מלכת ונדמה היה לי, כי הנה אני רואה את אבא-אמא בביתם. נסתחרר לי בעיני וכמעט שלא ראיתי עוד... בתוך כך עובר איכר מכר, והוא רואה היטב בעמידתי הדאובה, ופונה אלי: "אין אתה שבע-רצון על שכאן עומדת אנדרטו של שיווצ'נקו? היית מבכר אנדרטה של "רבין" אחד!" לא עניתי לו. זהו ה"שלום-עליכם" הראשון, שתקע לי גוי מכר בעיירתי. האוקראיני הראשון, שקיבל את פני בידידות, היה פדקו יאוורובסקי מהזארודקה. משהתחלנו להעלות כל מה שאירע כאן באותה תקופה ישבנו כולנו ובכינו. שעות על שעות שוחחנו בעניין. הוא הוציא בקבוק י"ש מתוצרת עצמית ושתינו לחיים. האווירה היתה כולה דיכאון. הם הדגישו, שהגרמנים הרגו גם לא יהודים. משהחשיך היה עלי לחזור אל פולק. אילו צריך הייתי ללכת לבדי על-פני הבקתות היהודיות, שנותרו בחורבנן, לא הייתי יכול להיפרד מהן; למזלי ליווני אחד המכרים ההם. בדרך המשיך לספר כיצד רצחו הגרמנים בלא רחם ובלא הבחנה (הוא התכוון גם ללא יהודים). גלמודות ומשוממות נראו מעט הבקתות של היהודים שנותרו. הכל מסביב אמר עצבות, ולי נדמה היה, שאני שומע בכיות... למחרת יצאתי עם פולק לשוטט מעט על-פני העיירה. במקום בית-הכנסת הגדול -- ערימת עיים. במקום הבתים מסביב -- מגרש ריק. במי שאך פגשתי, הביע בפני צערו. כל אחד סיפר על האופן בו חוסלו יהודי המקום. תוך כדי הליכה הגענו לבית-העלמין. אף מצבה אחת לא נותרה. פה ופה נתגוללו אבני המצבות ההרוסות. בין האבנים הללו הרגשתי טוב יותר משהרגשתי בין גויי העיירה... כאן נשרפו אחרוני היהודים בעת חיסולם האחרון. עמדנו ואמרנו קדיש... זה היה בספטמבר 1952. אי-אפשר לי למסור כל מה שסיפרו לי אנשי המקום. ביקשתי להיוודע על גורלם של אבי לייב ואמי רחל ואחותי רייזל. פניתי לשכנינו הגויים, שהיו אצלנו, כפי שאומרים "בני-בית". באתי לגויה אחת, שהיתה יוצאת ונכנסת אצלנו. היא רצתה לכבדני בארוחה שלימה, הגישה יין וסיפרה, שפעם בא אבי בריצה אליה וביקש להסתתר אצלה. היא לא אספה אותו לביתה, אפילו לא לאסמה. כל אותו לילה רבץ בחוץ בקור. רק בבוקר ריחמה עליו והניחה לו לשהית באסמה ל"התחמם" קמעה ואף נתנה לו פרוסת לחם. הנה כך היא תיארה לפני את ה"טובה" הגדולה, שגמלה לאבי ע"ה. המסופר על-ידה כל"כך השפיע עלינו, שוויתרנו על המשקה שלה ועל הארוחה, שטרחה להגיש לנו, ועזבנו את ביתה ה"ידידותי". * * * פרטים מיספר ששמעתי מפי גויים מקומיים אנסה למסור כאן: בשנת 1957, בהיותי כבר בפולין (וורוצלב), פגשתי את סטפה צ'רדה, פולניה מיז'רנה, מורה לשעבר, והיא סיפרה לי על הוועד האנטי-יהודי, שהגרמנים הקימו בהיכנסם לעיירה. כל חברי הוועד באו מה"אינטליגנציה" האוקראינית ובראשה המורה אנטוניאקובה ובתה (אשתו של אנטוניאק, מנהל בית-הספר לפנים), שהצטיינו באנטישמיותם צמאת-הדם. הם דרשו מהגרמנים, כך סיפרה לי, להרשות להם לעשות את יז'רנה ל"יודנריין". לוועד השתייך גם הכומר. רק פריהודה, המורה האוקראיני, נמנע מלהשתייך לוועד זה. כפי שסיפרה לי סטפקה, כך היה הדבר: לאחר שהגרמנים נכנסו ליז'רנה הוציאו צו, שעל כל יהודי העיירה להתאסף בבית-הכנסת. הכוונה היתה להצית את בית-הכנסת על יהודיו הנאספים. היהודים נתאספו והדבר לא יצא לפועל תודות המהומה, שהקימו גויים, שבאו מהרחובות הסמוכים בצעקות: "היהודים שוחטים!" ודרשו לנקום בהם. כנראה, מספרת היא, שהיתה זאת מתקפת הצבא הרוסי. הגרמנים עזבו בבהלה את העיירה והיהודים נתפזרו הביתה. כעבור זמן קצר חזרו הגרמנים ומי שנפל אז בידיהם היה לקרבנם. הראשון היה ד"ר חנא ליטוואק, ‏ איש מתקדם ועסקן: האוקראינים הלשינו עליו. הרוצחים דקרוהו בסכינים ורוצצו את ראשו בגרזינים. כאשר אמר להם שהוא רופא, ענו לו, שאין להם צורך ברופאים והמשיכו לענותו עד יציאת נשמתו. באותו יום נרצחו כ - 200 יהודים ונקברו בקבר אחים בטבור העיירה. ראש מחנה היהודים היה רישארד דיגה. לו ייחסו רציחות אכזריות ביותר. רבות סיפרו לי על המפקד של ה"אורדנונג-דינסט" (שרות הסדר) בשם שנקלבך. הרוסים גירשו את הוריו מטרנופול והם באו לגור ביז'רנה. כלתו התגוררה בעיירה. הוא "זכה" שדיגה בעצמו ירצח אותו ואת כלתו. כפי שסיפרו לי היה זה בחור ישר, עדין ומשכיל. כולם כמעט בלי יוצא מהכלל סיפרו על אכזריותו של רוצח זה, דיגה. בהיותי כבר בפולין (1957), סיפר לי ראש העיירה, הדנטיסט קובלסקי, אצלו דיגה זה היה בן-בית, על מעלליו. הוא לא שכח לציין, שדיגה לא היה אורח רצוי אצלו. ברור שלכל זה היה "אנוס". הוא היה עורך לו קבלת פנים נאה מתוך "אונס", שתה עמו במשתה-ריעים מתוך "אונס", שיחק עמו בקלפים מתוך "אונס". אשתו היהודייה ושלוש בנותיו של עזריאל פולק הסתתרו אצלו, ומפחד מפני דיגה גירשן מתוך "אונס" ונרצחו כולן. * * * בהסתובבי כך על-פני העיירה פגשתי את סוביץ' הצעיר. אותו הכירו היטב יהודי יז'רנה. אביו היה ה"גוי של שבת" בעיירה. הוא היה מכבה בערב שבת אחרי התפילה את הנרות בבית-הכנסת, לו היו מוכרים את החמץ בערב פסח, ביום הכיפורים היה משגיח על נרות הנשמה שלא יתנטפו מרוב חום. ובנו זה סיפר לי בזו הלשון: "ה"נימקים" (כך קראו הם את הגרמנים), ימח שמם, אילצו את אבי להעביר לבית-העלמין את היהודים שרצחו. שלושה ימים ושלושה לילות שפך שם אבי, זה ה"גוי של שבת", זפת בוערת עליהם עד שנשרפו כליל, שישרפו ה"נימקים" עצמם! אבי חזר כל עוד רוחו בו וריח הגופות השרופות שנתפשט היה איום !". הדבר קרה בעת חיסוּלם הסופי של יהודי יז'רנה, שהיו כלואים עד אז בשני מחנות, האחד בשביל גברים והאחר בשביל נשים. ביום החיסול נתאספו גויים מקומיים עם הכומר האוקראיני, דודיק, בראשם, לחזות בחיסולם של יהודי העיירה. הפעם, סיפרה לי סטפה צ'רדה (וורוצלב 1957), ידעו האומללים מה צפוי להם והראו התנגדות. הם החליטו שלא לצאת מהמחנה, ששכן ב"דום פולסקי", והתבצרו שם. דיגה ציווה להטיל לתוך המחנה רימוני-יד. פרצה שריפה. הנאצים כיבו את האש וגררו משם את היהודים בכוח כשרק התחתונים בלבד לגופם. שני שוטרים אוקראיניים עמדו בפתח וכל יהודי שעבר ביניהם ספג מהלומות פטיש בראשו ותוך פרפורי גסיסה השליכום על משאיות והביאום לבית-העלמין ושרפום שם. גם סוביץ' ואחרים אישרו את הדבר. שונה היה חיסולו של מחנה הנשים. אותן העלו על עגלות כאילו מובילים אותן לזבורוב. עמן היה גם הרופא וילהלם טננבוים, שעבד שנים רבות כרופא ביז'רנה. גויי העיירה נאספו לחזות בשמחה, כיצד מוציאים את אחרוני היהודים מהעיירה. הם נסעו לאיטם על-פני הסמטאות, כדי שהגויים ישביעו היטב את עיניהם במחזה הזה, על עגלה אחת ישב גם ד"ר טננבוים. הוא הוריד את כובעו ונפרד מלקוחותיו. עד ליומו האחרון ריפא את חוליו, הוא היה גם רופאו של דיגה. בתמורה הבטיח לו דיגה להשאירו בחיים. העגלות יצאו בכיוון בית-העלמין. עתה כבר ידעו כולם להיכן מסיעים אותם, ידעו כבר, שזאת היא דרכם האחרונה. בבית-העלמין נעצרו העגלות, את הנשים סידרו ערומות בשורה, שפכו עליהן חומר דליק ושרפון. כאשר טננבוים חזר עוד להיפרד מעל הנותרים, פרץ דיגה בצעקות : "יהודי ארור, רוץ!" טננבוים התחיל לרוץ והרוצח הסאדיסטי ירה בו מאחור. כך קיים דיגה את הבטחתו לרופאו. יז'רנה הוכרזה באופן רשמי ל"יודנריין". דיגה השלים מלאכתו. * * * אחת המשפחות האחרונות שנרצחו בעיירה היתה משפחתו של משה ברנ- שטיין. בהיותו חייט, היה תופר בשביל דיגה כל צורכו, לכן הרשה הוא לו לגור באופן פרטי, אצל אוקראיני אחד, ברחוב דלוגה. כבר לאחר החיסול הסופי פגש אותו מפקד המשטרה האוקראינית המקומית, שאלו ברשות מי נמצא הוא כאן, הזכיר לו ברנשטיין את דיגה. הלך המפקד והלשין עליו ודיגה עצמו ירה בו באשתו ובילדו בביתם. זה היה שכרו בעד כל השנים שעבד בשבילו. ידעתי שמשפחת לשקיב החביאה את רוזה בלאושטיין ואת דוז'ה בתה. הלכתי לבקרה, אשתו יאקטרינה ובתה עבדו בקולחוז. היא התאוננה לפני, שאין לה כוח לעבוד ולכן אין לה ממה לחיות. היא אף סיפרה לי כיצד החביאה את שתי הנשים הללו. היה בזה משום גבורה ומסירות נפש. מן הדין שבספר הזיכרון שלנו תצויין מסירותם של מיכל ויאקטרינה לשקיב ליהודי יז'רנה ובכך לצרפם לחסידי אומות העולם. גם שמואל שארר ביקש להינצל. אניאלה קוטנה, העוזרת שלו, החביאתהו. כאשר תושבי יז'רנה הועברו לזבורוב בשל הקרבות שנתחוללו באיזור, תיכננה אניאלה להעבירו בארון וכך קיווה להינצל. אך ימים ספורים לפני בריחתם הלשין עליו גוי יז'רנאי בפני הגסטאפו והם ירו בו.   כך נספתה משפחתי בפרעות הראשונות ניצל אבי לייב והוא נשאר בחיים עם משפחתו עד שנת 1942. בעת האקציה הגדולה, כשחטפו כמה מאות יהודים לגרשם לבלזיץ וביניהם גם את אבי, זינקו אמי רחל ואחותי רייזל מתוך הבית, התחילו להידיין עם הרוצח, לשכנעו שיעזוב אותם, ובתוך כך נמלט אבי. הרוצח ירה אחריו וכמאתים מטר מביתנו קרס נפל תחתיו. אמי ואחותי נשלחו לבלזיץ. דמו של אבי הטוב והישר נספג באדמת גן אחד שברחוב דלוגה. הראו לי את המקום בו נפל אבי וזכיתי במקום הזה לומר קדיש אחריו. הגרמנים היו משלמים בכסף בעד כל יהודי שהסגירו להם. דיגה היה נותן בקבוק י"ש. סלובקה לובצ'בסקי, שהיה "יורשו" של מסבאת יוקל צ'אצ'קס, היה מצטיין בחיפושיו אחר יהודים ובחטיפתם והיה אמנם מקבל את בקבוקי הי"ש שהובטחו על-ידי דיגה. לובצ'בסקי זה היה "באנדרוביץ" (אַרגון הפשיסטים האוקראינים).   מקרים נוספים שני נערים, בנו הצעיר של ברצ'י הליצ'ר ובנו של לאנדר, נמלטו ובמשך זמן מסוים עלה בידיהם להסתתר. אוקראיני בשם וולושין, בנו של המכונאי בטחנת-הקמח של פישר, הלשין עליהם. אף וולושין זה השתייך ל"באנדרוביצים", שהיו עורכים מעשה טרור, במיוחד נגד הפולנים, זמן מסוים לאחר כניסתם של הרוסים. את מיכל פיבובאר ואחרים הם תלו על חוטי-תיל. הסובייטים חיסלו את הכנופיה הזאת וביניהם גם את וולושין. אחד העוזרים הנאמנים של הנאצים היה הנגר טרנצ'וק, חתנו של הסנדלר ניץ'. הוא קיבל 25 שנים מחנה בסיביר. רבים היו הפאשיסטים האוקראינים, שהשתתפו באופן פעיל באקציות החיסול של יהודי יז'רנה. עד היום מסתובבים הם בכל מיני ארצות ואף ברוסיה. תקוותנו, שיד הצדק תשיגם בכל מקום, כדי שיבואו על עונשם. בין מקרים אחרים של הלשנה על-ידי הגויים ה"טובים" והסגרת יהודים לידי הגסטאפו, סיפרו לי על משפחת מושצ'יסקר; מושצ'יסקר היה חתנו של דוד בלאושטיין. הוא היה יהודי עשיר והתגורר בלבוב. הם עברו בזמנו ליז'רנה. כאן נשארו גם לאחר שהגרמנים נכנסו. הרופא מושצ'יסקר עבד בפוליקליניקה ביז'רנה ולמשפחתו מצא מחבוא אצל גוי "בטוח". הדבר עלה לו בכסף רב. בכל יום היו מעבירים לו עם גוי מכר דרישת שלום ממשפחתו. פעם אחת הביא לו הקשר את הבשורה, שהגוי ה"בטוח" הזה הסגיר את משפחתו (אביו ואמו, אשתו וילדו) לידי הגסטאפו והם רצחום. מזועזע ושבור מהאסון שקרה לו, איבד מושצ'יסקר, הרופא הצעיר, עצמו לדעת בחתכו את גידיו.   גנו של פוזנחובסקי באחד ממכתביו כתב לי עזריאל פולק, כשאבוא ליז'רנה ניסע לזבורוב להיפגש עם מוטל הורנשטיין, אולי יעלה בידינו להקיף בגדר את גנו של פוזנחובסקי, בו נמצא קברם של 12,000 יהודים שנרצחו בידי הנאצים. כאשר כבר הייתי ביז'רנה | יום-יומים, החלטנו אמנם לנסוע לזבורוב ולהיפגש עם הורנשטיין. הוא היה מנהל קולחוז והיה בעבודה כשהגענו אליו. אשתו הרוסיה, מדיה איוונובנה, קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. בינתיים הלכנו לראות את זבורוב עצמה. שבע שנים עברו מאז מאורעות המלחמה האיומים, אך הכול העיד כאילו עתה זה אירעו; אותה התמונה עצמה שאפשר היה לראות במקומות אחרים בסביבה; בית-הכנסת הגדול עמד עדיין שלם והאותיות העבריות שעליו לא היו מחוקות. האדמיניסטרציה השתמשה בבניין זה. הורנשטיין הגיע מאוחר בערב, היה עייף ולא היה לו פנאי. לכן החלטנו, אני ועזריאל, ללכת למחרת לבדנו. גנו של פוזנחובסקי היה במרחק של קילומטר מזבורוב בכיוון לזלוצ'וב. כמו בכל האקציות נהגו הרוצחים הנאצים גם כאן להביא את היהודים לבור במערומיהם, ירו בהם ממכונות-יריה ורבים שנפלו לבור רק פצועים לא המיתו, אפילו לא בדקו אם מישהו מהם עדיין בחיים, ושפכו עליהם את העפר. כאשר התקרבנו לקבר, הבחנו בפס שדה ירוק של דשא. זה היה הקבר. בהמות רעו כאן, ריח גללי הבהמות והאנשים (הרועים עשו שם צורכיהם), כבר מורגש היה מרחוק. נצבנו על הקבר הגדול נכלמים וביראה של קדושה. הרי כאן טמונים 12,000 יהודים, שהנאצים רצחום: מסביב מוקמות מצבות ל"גיבורים" שונים וקברם של אלפי קרבנות מוזנח ומחולל, אפילו לא גדרוהו בגדר. והלא הם הנרדפים והנרצחים על ידי הנאצים הרוצחים, שונאי הסוציאליזם והקידמה... האין זה פשע מצד השלטונות? רציתי לפנות לעירייה בזבורוב, אלא שפחדתי שלא יגלוני שוב לעשר שנים למקום ממנו באתי. בקבר זה היה גם טמון מרדכי מארדר. עליו מספרים, שאפשר היה לו להינצל, אלא שלא רצה לעזוב את אשתו ונספה יחד עמה. עמדנו שנינו ואמרנו קדיש. לבותינו היו מאובנים ולא יכולנו להזיל אף דמעה. כשחזרנו לזבורוב חזרנו דוממים ובלבבות שבורים. שבנו ליז'רנה. כל אותו זמן היה עזריאל נאנח וממלמל: "אשתי, שלוש בנותי הזוהרות! ובני, בני שנפלת בקרב על וארשה!"... * * * למחרת נסענו ללבוב, בה התגורר יוסף בלאסר, בנו החורג של הספר שווארץ. הוא סיפר לנו, שאביו החורג, יהושע שווארץ, התנגד לאנשי ה-ס.ס. כשבאו לקחתו, הם ירו בו במקום. הוא גם סיפר, שאוקראינים ביקשו להציל את ד"ר טננבוים, ‏ משום שהיה קצין בצבא האוקראיני בשנת 1919, כשאוקראינה היחה עצמאית. אלא הוא עצמו לא רצה. הוא האמין בהבטחתו של דיגה... בלבוב גם נודע לנו, שנותר שם בית-כנסת והחלטנו לבקרו. היה זה ראש- השנה. לאחר הפסקה של 12 שנים שוב עמדתי בבית-כנסת שהיה מלא מתפללים. כאן שררה אווירת חג. עמדתי והסתכלתי בתמיהה, האמנם מציאות היא או שמא חלום? יהודים בעלי זקן ופיאות, בעל-תפילה, והתפילות -- כאי-פעם בימים הטובים ההם... בית-הכנסת, היחידי שנותר, עמד בכיכר הקראקובאי. על קירותיו היו רשומים שלושה תאריכים, תאריכי האקציות האחרונות, בהן חיסלו הנאצים את יהודי לבוב. שם היו כמה מאות ספרי תורה, שהחזירום איכרי הסביבה. החגים עברו עלי בלבוב אצל בלאסר. מיד אחריהם חזרתי לאורל. אחר-כך הייתי נוסע כל שנה, בשנים 1952--1957, ליז'רנה, כדי לבוא אל קברי-אבות בבית-העלמין ההרוס ולומר קדיש. ושוב להיפגש עם אנשי המקום ושוב לשמוע אותם הסיפורים על הזוועות של הימים ההם. שש פעמים ביקרתי בעיירתי יז'רנה. במשך כל אותן השנים מאומה לא נשתנה שם, רק צללי הנרצחים והדי הזוועות סובבוני ולא עזבוני בכל מקום שפניתי שם. ואכן, אין לשכוח הדברים, יש לזכרם ולהזכירם תמיד. (מיידיש : המשורר שלמה שנהוד)

  Ozerna, Ukraine     Yizkor Book Project     JewishGen Home Page

Copyright © 1999-2024 by JewishGen, Inc.
Updated 5 Dec 2020 by LA