|
[עמ' 77-87]
העיירה שלי
א. מ. פוקס
נתרם על ידי נכד אחיו, מיכאל שיין
מאמר זה הובא בספר ביידיש. אחייניתו ואחיינו של הכותב, סיריל ולילי פוקס, הכניסו
בו שינויים ותרגמו לאנגלית.
הנוסח המובא להלן תורגם לעברית מן הנוסח האנגלי בידי גל פודר-פולינובסקי, והוא
אינו חופף במלואו את הנוסח שבספר.
מקום הולדתי, העיירה יז'רנה, השוכנת בצד מסילת הרכבת מלמברג לטרנופול במזרח
גליציה, הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית תחת שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף.
במלחמת העולם הראשונה התפזרה האוכלוסייה היהודית. בשנים 1920-1918, עם נפילת
הקיסרות, עברו יז'רנה, כמו מזרח גליציה כולה (כולל מערב אוקראינה), לידי הרפובליקה
הרותנית. לאחר מכן, כאשר הפולנים ניצחו במלחמה עם הרותנים, הפכה יז'רנה לחלק
מפולין והעיירה נבנתה מחדש. היום [1969] מקום הולדתי שייך שוב לרפובליקה הסובייטית
של מערב אוקראינה.
לא הכרתי את סביי מצד אבי, אבל אני קרוי אברהם משה על שם סבי. ידוע לי שהוא
היה סוחר זעיר שמכר מוצרים שונים לאיכרי האזור. הוא היה "בעל תפילה" בבית המדרש
של בית הכנסת הראשי. לסבתי חנה הייתה מחלבה קטנה. אבי היה ידוע בעיירה בכינויו
חיים חנֶלֶה'ס סמטאנקס (Chaim Chanele's Smetankes ) בשל כך, וגם משום שהיה
לו שיער בלונדיני מאוד – והזכיר את השמנת (Smetana) הלבנה שהוכנה במחלבה.
שמו של סבי מצד אמי היה שולם (שלום) פוקס, ושם סבתי היה לייקה (אסתר לאה). היו
קשרי משפחה בין שני הצדדים. סבא שולם היה סוחר ששירת את האיכרים הפולנים ובני
המעמד הגבוה, ובקיץ נהג לחכור מטעים בכפרים השכנים. ללייקה הייתה גם מאפייה
בביתם הגדול, שבה נאפו חלות, לחמניות וכיוצא בזה. הלקוחות היו אנשי העיירה והכפרים
באזור. בכל ערב פסח אפו במאפייה מצות בתנור הגדול לכל האזור. שולם ולייקה מתו
ביז'רנה ב-1910.
היינו ארבעה אחים במשפחה. אני הייתי הבכור, אחריי שייע (יהושע), הרש ואיתמר.
בילדותי ובנעוריי הייתי קרוב, כמובן, לבני משפחתי. הם עדיין עומדים לנגד עיניי,
כולם יחד באחוות נעורים, אנשים טובים שנותקו מחייהם באש ודם. אני מגיע ממשפחה
של אנשים פשוטים, ישרים ויראי שמים, חברותיים ונעימי הליכות, שבורכו בחוש הומור
ותמיד היו נכונים לעשות מעשים טובים ולעזור לאחרים. לכולם הייתה עבודה מסוג
כלשהו בעיירה – אופים, נגרים, מסגרים, סוחרים ושומרי מטעים. חלקם מכרו פשתן
או דבש או חיטה; לחלקם היו סוס ועגלה לצורכי הובלה. בקיץ ובחורף הם התפרנסו
בדוחק רב. רק בשבתות ובחגים הם נחו וחגגו. כולם סבלו מהכאב ומהאכזריות שהיו
כרוכים בחייהם ובעבודתם.
היו גם זמנים שמחים: רגעי הנאה ואושר מילדיהם. הבנים הלכו לחדר, שבו למדו עברית,
תפילות ותנ"ך, ולאחר מכן למדו מקצוע. הבנות, העלמות הצעירות, למדו עברית וגם
תרגום עברית/יידיש, כלומר "צאנה וראינה". האבות הצליחו בקושי לשלם למורה. בבית
אהבו הבנות לשיר שירי-עם ביידיש. הן דיברו אוקראינית, פולנית ויידיש. הוריהן
גידלו אותן ללכת בדרכם הטובה עד לנישואיהן. הן חונכו לנימוסים טובים ולצניעות.
האימהות היו אורתודוקסיות ושמרו באדיקות על דיני הכשרות, על השבת ועל החגים.
הן התפללו בלהט, קוראות בקול לאלוהים.
הספרות שלהם כללה את הפירושים הקדושים וסיפורים מהתנ"ך, ומאוחר יותר הם קראו
סיפורים ביידיש מאת סופרים כמו שלום עליכם ומנדל'ה מתוך ספרים שקנו בשוק. הם
אהבו להאזין למספרי סיפורים, למספרי בדיחות ולזמרים, בעיקר בפורים. אף על פי
שלא היו חסידים, הם היו הולכים לרב הקהילה של יז'רנה בחול המועד פסח לקבלת ברכה
ועצה.
רב הקהילה של יז'רנה, לוי יצחק מונסון משושלת רייזנר, היה ידוע בעיירות הסמוכות.
קהילת חסידים גדולה חיה איתו. היו לו בית גדול וחצר ובית ספר קטן עם מורים.
בנעוריי ראיתי אותו פעמים רבות; הוא היה נמוך ורזה ובעל פנים חיוורות ועדינות,
עיניים חומות, זקן כסוף קצר ומסודר ופאות לחיים קצרות ומסולסלות. בשבתות ובחגים
הוא לבש מכנסי משי מפוספסים עם חגורה לבנה, נעליים וגרביים ממשי לבן וכובע פרווה
מוזהב גדול. בימי חול נהג ללבוש כובע משי שחור, מעיל משי שחור עם שרוולי קטיפה
ומגפי עור שחורים נמוכים. שמעתי גם שהרב כתב מסה דתית קצרה, אבל לי היה ספר
אחר שאחד מחסידיו כתב – ספר שהודפס בעברית וכלל הקדמה מאת הרבי.
במלחמת העולם הראשונה נהרסה האחוזה של הרב, והוא ובנו רב מוישל'ה ברחו לווינה;
הרב מת זמן קצר לאחר מכן, ב-1915, וכעבור שנתיים מת שם בנו.
באמצע המאה ה-19 היה גם רבי נערץ, הרב שלוימל'ה, שגדל בעיירה. באותה תקופה היה
השלטון בידי הקיסר פרנץ יוזף, ובעיירה נבנה בית כנסת מיוחד עשוי מאבן. בית הכנסת
החזיק מעמד עד 1941, אז נהרס בידי הנאצים. הרב היה חירש וכבד ראייה, ולמרות
זאת התעסק בלימוד ועזר רבות לאנשים ולבעלי חיים. בנעוריי הלכתי פעם עם אבי לבקר
קברים של בני משפחה מדורות קודמים, וראיתי את מצבת הזיכרון הפרטית המיוחדת שנבנתה
לכבוד הרב שלוימל'ה. היה זה חדר קטן שבו עמדה מצבת אבן ישנה ושחוקה בצורת שני
לוחות, ועליהם ניצבו אצבעות כוהנים סמליות, דקות ושחוקות, מושטות לברכה. המילים
כבר דהו, אבל את הזיכרון שלקחתי משם לא ניתן למחוק.
אני זוכר שלפני שנים רבות, בימי ילדותי, מזל רע פקד את משפחתי. אבי, אדם מעודן
ושקט, לא היה בקו הבריאות ולא יכול היה להתפרנס באותה תקופה. אמי הלכה לקבל
עצה מרב קהילה מיוחד בטרנופול, רבי לזר. רבי לזר נתן לה את ברכתו ונתן לה עצה
טובה – הוא הציע שאבי יהפוך לסוחר ויחכור מטעים יחד עם חמיו וגיסיו, ובעזרת
השם יצליח. וכך היה. אמי נהגה לספר, עם דמעות בעיניה, על העצה הנהדרת שקיבלה
וכיצד האמונה שלנו הצילה אותנו.
אם כן, משפחתי התקיימה בעיקר ממכירת פירות מהמטעים שחכרה מפולנים בני המעמד
הגבוה. המטעים הניבו דובדבנים, ענבים ליין ומאוחר יותר תפוחים, אגסים ושזיפים.
בני המשפחה ליקטו את הפירות, העמיסו אותם בארגזים ובשקים על עגלות, ושלחו אותם
למכירה בשוק של יז'רנה. הם עבדו משבועות ועד ראש השנה והתחלקו ברווחים. פירות
שטרם הבשילו אוחסנו בערימות קש, ונמכרו בתקופות שבהן היה קשה להשיג פירות. זה
היה גם העסק של אבי; היו לו סוס ועגלה משלו. למשפחה הייתה גם חנות תבלינים קטנה,
אבל היא נהרסה בידי נערי כפר גנבים.
צרור זיכרונות נוסף מופיע לנגד עיניי. לאבי הייתה מחצבת אבן סיד ובקתה קטנה
שעמדה בקצה הגן של סבי. עציצי פרחים, שיחים קוצניים ועצים גבוהים שהזדקרו מעל
הגן העצום הסמוך של הכומר הרותני הפרידו בינו לבין הגן של סבי בחזיתו. בשוק
הבקר, הסוסים והחזירים הגדול היו מצבור אשפה ובור סיד. השוק הכללי, שבו עמדו
חנויות ודוכני יין יהודיים, היה ממוקם במרכז העיירה. בקרבתו עמדו בית הכנסת
העתיק העשוי מאבן, בית המדרש ובית הרבי, וגם כנסייה פולנית וכנסייה רותנית בעלות
מגדלי פעמונים גבוהים.
החצר החסידית של הרבי בעלת הגן הגדול הייתה ממוקמת בצדו של רחוב קייזר המרוצף
באבנים עגולות. לפונדק האבן הישן הייתה כניסה רחבה עבור הסוסים והכרכרות של
הפולנים בני המעמד הגבוה שהיו מתאספים שם, ואולי גם כמה מהיהודים האמידים יותר.
טחנת הקמח הישנה עם גלגל המים העצום עשוי העץ עמדה לצד פלג של הנהר הרחב, שלאורך
גדותיו צמחו עצי ערבה גבוהים.
כמו כל הבנים היהודים בעיירה שלנו, למדתי ארבע שנים בבית הספר היהודי הממלכתי
של הברון הירש. השפה הרשמית בו הייתה פולנית, אבל הלכתי גם לחדר של הרב לזר
ביק, ובו למדתי נושאים יהודיים בצורה מעמיקה יותר. למדתי עברית ותנ"ך עם פירוש
רש"י וקצת תלמוד. מאוחר יותר, למדתי בעצמי והתעמקתי בנושאים יהודיים ובתרבות
העולם היהודי.
בגיל 14 עזבתי את ביתי ללמברג, אחר כך שהיתי זמן-מה בניו יורק, ולאחר מכן גרתי
24 שנים בווינה, 10 שנים בלונדון וקצת זמן בפריס. מ-1910 ואילך מקצועי העיקרי
היה סופר ועיתונאי ביידיש, ועסקתי בו בעיקר בווינה ומאוחר יותר בלונדון.
בווינה גויסתי לצבא האוסטרי בתפקידים צבאיים שונים בין השנים 1914 ל-1918, והגעתי
עד לגבולות האימפריה האוסטרו-הונגרית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה יכולתי לחזור ליז'רנה. הכוחות הגרמניים נלחמו ברוסים,
לעתים התקדמו ולעתים נסוגו, והגיעו עד לגבול הרוסי דרך למברג ויז'רנה. הרוסים,
האוסטרים והגרמנים טבחו ביהודים רבים באזור. כפרים רבים נהרסו. יהודי יז'רנה
והכפרים הסמוכים ברחו אל מעבר להרי הקרפטים להונגריה, ושם הוקם מחנה פליטים
ליהודי יז'רנה. לאחר המלחמה חזרו היהודים ליז'רנה, אבל בתיהם של רבים נשדדו,
נשרפו או נהרסו. הם לא יכלו עוד להתפרנס, ורעב ועוני פשטו בכל מקום.
כעת הרותנים שלטו באזור, אבל לא שררה בו יציבות משום שהם עדיין היו במלחמה נגד
הפולנים במזרח גליציה. בשנים 1920-1919 הייתה גם מלחמה נגד השלטון הסובייטי
החדש לאורך גבולות רוסיה ומזרח גליציה, והחיילים האוקראינים של פטליורה ביצעו
פוגרומים בתושבים היהודים, שדדו כפרים ורצחו יהודים לאורך כל ערי הגבול. במזרח
גליציה הצבא האדום עזר קצת להגן על היהודים בשעה שאנשי פטליורה השתוללו ביז'רנה.
לאחר מכן הגיעו הלגיונות הפולניים, ורצחו יהודים בלמברג ובערים אחרות בגליציה.
גם בזלוצ'ב אירע טבח. לאחר מכן נכבשה מזרח גליציה בידי חיילים רותניים ונותקה
מהעולם החיצוני, ללא אמצעי תקשורת ותחבורה.
מאזור זה הסתננו לווינה חדשות עצובות מאוד על האכזריות של פטליורה כלפי יהודי
גליציה ואוקראינה. אני נשלחתי בתור כתב מוסמך מטעם Wiener Morning Journal,
העיתון הלאומי היהודי, כדי לחקור את מצבם של יהודי מזרח גליציה, לדווח עליהם
ולהביא לווינה את העובדות האמיתיות. ב - 1919 זה היה מסע קשה; נאלצתי
לנסוע במשך שבועות ברכבת דרך בודפשט ומונקאץ' ודרך הרי הקרפטים, ובדרך העוקפת
הזו הגעתי לטרנופול.
העיר הגדולה הזו הייתה חצי הרוסה. החנויות נבזזו ורק מעט יהודים נותרו בה. היו
חיילים שחזרו, והם נפצעו ונשדדו בידי אנשי פטליורה ששלטו בעיר ורצחו את רוב
תושביה היהודים. אזרחים לא יכלו לנסוע ברכבת; אני נסעתי במזחלות פולניות תמורת
מחיר מופקע. כפור כיסה את העיר ומזג האוויר היה קר וסוער מדי פעם. בלילה ייללו
בשדות המושלגים זאבים רעבים. בפחד ובמתח המשכתי במשימה, ובכל פעם שפגשתי יהודים
באזור שמעתי מהם את אותו סיפור מעורר רחמים – עוני, שוד, רדיפה ולעתים קרובות
רצח. הימים והלילות חלפו בכאב ובאימה.
החיילים היהודים הצעירים שחזרו מהגבול האוסטרי היו תשושים, ובקושי המשיכו לנסות
ולהרוויח קצת כסף כדי לעזור להוריהם השבורים.
כמובן, נסעתי ליז'רנה מהר ככל שיכולתי כדי להתאחד עם הוריי ומשפחתי, שברחו להונגריה
ובינתיים חזרו ממנה. גם נסעתי מטרנופול לערי הגבול בין רוסיה לגליציה. במסע
זה נעצרתי כמה פעמים בידי חייליו של פטליורה, אבל המסמכים והאישורים ממערכת
העיתון הווינאית שהיו ברשותי הצילו אותי, וכמה פקידים רותניים נחלצו לעזרתי
ושחררו אותי ממעצר. היהודים לא נלקחו לשרת בצבא הרותני, וככלל הממשלה הרותנית
הגנה על היהודים במזרח גליציה, אבל מעבר לגבול צבא הבריונים של פטליורה – אוקראינים
שנלחמו בצבא האדום בקייב ובערים אוקראיניות אחרות – טבחו בכל יהודי שפגשו.
ב – 29 בינואר 1919 הייתי בטרנופול, ושם קיבלתי מחיילים אוסטריים שחזרו
מהגבול הרוסי את החדשות על הפוגרום הנורא שאירע יום קודם לכן בפרוסקורוב. ביום
אחד רצחו אנשיו של פטליורה 1,500 יהודים כאשר כבשו את העיר מידי הצבא האדום.
גם הצבא הלאומי הפולני רחש את אותה מידת שנאה כלפי יהודי מערב גליציה, וגם שם
היו פוגרומים וטבח. היהודים הואשמו בכך שהם מנהיגי המהפכה הקומוניסטית, בעיקר
בגלל טרוצקי, קמנייב וקגנוביץ', והם גם תמכו בעליית הקומוניסטים בהונגריה תחת
הנהגתו של בלה קון, שהיה יהודי. כך נוצר הביטוי הנפוץ "בולשביק יהודי". על פי
ההערכות, בפוגרומים שארגנו הצבאות השונים באזור זה נרצחו יותר מחצי מיליון יהודים.
כפרים הפכו למקווי דם יהודי; כולם היו מאוחדים בשנאתם כלפי היהודים. אוברוץ',
ברדיצ'ב, ז'יטומיר ופרוסקורוב הן כמה מהערים שאנשי פטליורה הגיעו אליהן, עברו
בהן מבית לבית ורצחו יהודים. ב – 1919 היו 493 פוגרומים. לבסוף חזרתי
לווינה עם הדוח שלי.
ב-1923 נפטר אבי (בגיל לא מאוד מבוגר) עקב הצרות שפקדו את יז'רנה, ואחי יהושע
לקח את אמי ללונדון, שם היא נפטרה ב-1942. יהושע הביא גם את אחי איתמר מווינה
ללונדון ב-1930. המשפחות של שלושת אחיו ושתי אחיותיו של אבי היגרו כולן מיז'רנה
לאמריקה ולאנגליה לפני מלחמת העולם הראשונה.
אני התיישבתי בווינה עם אשתי ובתי, והייתי אזרח מוכר של הרפובליקה האוסטרית
החדשה, אבל ב-1938, כאשר היטלר פלש לאוסטריה, נכלאתי עם משפחתי וכל רכושי נשדד.
כתבי יד, סיפורים ומאמרים רבים ויקרים ללבי הושמדו. בעזרת אחיי ומשפחתי באנגליה
ניצלנו*
הסובייטים החזיקו ביז'רנה מספטמבר 1939 עד יוני 1941, אך ביולי הם נסוגו ממזרח
גליציה והנאצים נכנסו ליז'רנה וטבחו ברוב האוכלוסייה היהודית. אחי הירש נרצח
בידי הנאצים ב -1941 בזלוצ'ב, יחד עם אשתו מרים וכל יהודי העיר. לאמי היו שלוש
אחיות ואח בעלי משפחות גדולות; כמעט כולם נספו תחת שלטון הנאצים, ורק מעטים
שרדו. לסבי וסבתי מצד אמי הייתה משפחה גדולה עם אחים ואחיות ביז'רנה, בזבורוב,
בטרנופול, בלמברג ובצ'רנוביץ; גם הם נספו בשואה.
התגוררנו בלונדון מ-1937 עד 1948, שרדנו את הבליץ ואת ההפצצות של היטלר במלחמת
העולם השנייה, ואז עלינו לישראל והתיישבנו בתל אביב.
הערות המתרגמים מיידיש: במשך 25 שנה היה א. מ. פוקס כתב New York Jewish Daily
Forward בווינה. הוא גם שימש כעוזר עורך ב-Jewish Morning Post בווינה
וכמבקר של ירחון, ותרם להוצאתם של עיתונים וספרים יהודיים רבים. הוא פרסם שישה
ספרי סיפורים ביידיש, רבים מהם על החיים ביז'רנה. המאמרים שכתב על הפוגרומים
עבור Vienna Jewish Daily News תורגמו והודפסו באמריקה, בפולין ובמדינות
אחרות. מאוחר יותר הוא כתב סיפורים שעסקו בהתמוטטותם הנוראית של יהודי מערב
גליציה באותה תקופה (1919) ובחיי העוני הקשים שהיו מנת חלקם. ספריו תורגמו לעברית,
לגרמנית, לפולנית ולשפות אחרות, והוענקו לו כמה פרסי ספרות, ביניהם פרס חשוב
שקיבל בישראל בגיל מאוחר יותר.
* בראש ובראשונה הייתה זו תעודת העיתונאי האמריקנית שהצילה את א. מ. פוקס מידי
הנאצים ב-1938.
[עמ' 88]
השיר היהודי
י.א. ליסקי
לערנט זיי ליינען אייך א ליד --
א ליד געשריבן פון א ייד.
ניט א ליד מיט לידער גלייך --
וואקסט ארויס א יידיש ליד.
א ליד געשריבן פון אן ייד --
אויסגעצייטיקט האט זיך אין געמיט.
עס איז דער ציטער אין דעם ליד -
דער איינציקער סימן פון א יידיש ליד.
מיט דעם כוח פון זיין לאנד --
גייט ארום דאס ליד.
דאס ליד געשריבן פון א ייד --
טראגט דעם ציטער פון דעם נביא
אין געמיט.
געשריבן האט דער נביא מיט א ברען
זיין ליד --
עס איז דער ברען, דער כוח פון
דעם ליד.
פון זיין ליד, דעם ברען און דעם
ציטער --
טראגט דער דיכטער, אין יעדן גליד.
דורכגעברענט דאס ליד אין זיין געמיט --
פארשרייבט דער דיכטער, דעם ציטער
פון זיין ליד.
מתוך: "געזאנגען צו מדינת ישראל"
לונדון 1968 - ליסקי - מקודם פוקס. |
|
